א וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר. – פתיחה, כעת מתחילים דברי איוב.
ב לוּ–שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי; והיתי (וְהַוָּתִי), בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ-יָחַד. – כעשי; זה כל הצער, התחושות הרעות שיש לו. "הותי" – הבות; דבר שלילי, רע, צרה, מצוקה (מקביל לכעס). הוא בעצם אומר אם היו שוקלים את הכעס והמצוקה שלו.
ג כִּי-עַתָּה–מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד; עַל-כֵּן, דְּבָרַי לָעוּ. – אם ישימו את כל החול של הים במקום אחד ומצד שני את הכעס והמצוקה שלו מצד שני הכעס שלו, הצרה שלו, המצוקה שלו היה כבד יותר מכל החול של כל הימים. "על כן דברי לעו" – איוב מגיב להם שהוא לא מסוגל מפני שכעסו נוראי.
ד כִּי חִצֵּי שַׁדַּי, עִמָּדִי–אֲשֶׁר חֲמָתָם, שֹׁתָה רוּחִי; בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי. – "חצי שדי"; ייתכן ברקים. "אשר חמתם שותה רוחי" , "חמתם" מהי? ייתכן כעס או רעל, השימוש הבסיסי של זה "ארס נחש". הרעל בתקופת המקרא או מהצומח או מארס של נחשים. " בעותי אלו יערכוני" הפחדים הרעים שה' שם עליו.
ה הֲיִנְהַק-פֶּרֶא עֲלֵי-דֶשֶׁא; אִם יִגְעֶה-שּׁוֹר, עַל-בְּלִילוֹ. – "הינהק" – ה' השאלה (?!) – נכנס לסדרה של שאלות. עד כה הוא הסביר למה הוא במצוקה ומדבר לא יפה (עד פס' ד'). בפס' ה' הוא כבר פונה אליהם, מדבר אליהם. הוא רומז להם "אתם, הפרא והשור, יושבים לכם על קערת הבשר שלכם ואוכלים אז אתם לא בוכים" "הינהק" – המשמעות יבכה, נביחות של בע"ח. הוא משווה אותם לבע"ח ואומר שהם יודעים להרגיע אותו כי להם החיים טובים ביחס אלייו.
ו הֲיֵאָכֵל תָּפֵל, מִבְּלִי-מֶלַח; אִם-יֶשׁ-טַעַם, בְּרִיר חַלָּמוּת. – החיים של איוב תפלים. איוב אומר שהם יושבים טוב במקום תקין והוא אוכל קש בעצם.
ז מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי; הֵמָּה, כִּדְוֵי לַחְמִי. – איוב לא יכול, הוא צריך לאכול את הגועל נפש הזה והוא לא רוצה לשמוע את כל הדברים האלה הנפש שלו לא מסוגלת.
עד כה איוב הצדיק את קללת יומו.
ח מִי-יִתֵּן, תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי; וְתִקְוָתִי, יִתֵּן אֱלוֹהַּ. – "מי יתן"; הלוואי. תקוותו שיחתכו לו את התקווה.
ט וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ, וִידַכְּאֵנִי; יַתֵּר יָדוֹ, וִיבַצְּעֵנִי. – יואל במקרא יסכים לחתוך לי את חוט החיים כלומר להרוג אותו.
י וּתְהִי-עוֹד, נֶחָמָתִי– וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה, לֹא יַחְמוֹל:
כִּי-לֹא כִחַדְתִּי, אִמְרֵי קָדוֹשׁ. – הנחמה שלו תהיה שלא יצא נגדו, עדיין אומר "אני בסדר לא עשיתי שום דבר"
יא מַה-כֹּחִי כִי-אֲיַחֵל; וּמַה-קִּצִּי, כִּי-אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי.
יב אִם-כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי; אִם-בְּשָׂרִי נָחוּשׁ.
יג הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי; וְתֻשִׁיָּה, נִדְּחָה מִמֶּנִּי. אומר שאין לו כוח והוא נשבר.
תקוותו של איוב.
יד לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד; וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב. – מדבר על האכזבה מהרעים. מדמה את הרעים כל הקרובים אליו לנחל שאדם מגיע לנחל השיירות האלה והנחל ריק ואין לו מאיפה לשתות. הוא זקוק לנחמה שלהם, לתמיכה; והכל יבש.
טו אַחַי, בָּגְדוּ כְמוֹ-נָחַל; כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.
טז הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח; עָלֵימוֹ, יִתְעַלֶּם-שָׁלֶג.
יז בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ; בְּחֻמּוֹ, נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם. – הנחלים האלה או קפואים בחורף או יבשים בקיץ, כך הוא משווה את אנשיו.
יח יִלָּפְתוּ, אָרְחוֹת דַּרְכָּם; יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ. – אורחות (עוברי דרך שהביטו וראו משהו) הנחל כ"כ רועש עד שהוא מתייבש, הוא לא הולך באופן ישר ; כלומר המקורבים אליו במקום ללכת ישר הולכים איתו סחור סחור. " תהו" מדבר/ שממה.
יט הִבִּיטוּ, אָרְחוֹת תֵּמָא; הֲלִיכֹת שְׁבָא, קִוּוּ-לָמוֹ. – "הביטו" מקביל ל"קוו" כל האורחות תמא האלה יודעים שיש נחל שהם מקווים ומצפים להגיע אליו אבל צפויה להם אכזבה.
כ בֹּשׁוּ כִּי-בָטָח; בָּאוּ עָדֶיהָ, וַיֶּחְפָּרוּ. – בקיצור שמגיעים לנחל, הנחל מבייש את התקווה שלהם.
כא כִּי-עַתָּה, הֱיִיתֶם לֹא; תִּרְאוּ חֲתַת, וַתִּירָאוּ. – עובר על הרעים, עד כה דיבר ברמה העקרונית וכעת פונה ישירות. "כי עתה הייתם לא" – כשאני צריך אתכם אתם לא פה, כמו הנחל הזה".
כב הֲכִי-אָמַרְתִּי, הָבוּ לִי; וּמִכֹּחֲכֶם, שִׁחֲדוּ בַעֲדִי. – עובר וממשיך מאוד יפה.
כג וּמַלְּטוּנִי מִיַּד-צָר; וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי. – האם ביקשתי ממכם עזרה פיזית? שתשחדו מישהו? שתצילו אותי מאויב? אני רק רוצה אמפטיה.
כד הוֹרוּנִי, וַאֲנִי אַחֲרִישׁ; וּמַה-שָּׁגִיתִי, הָבִינוּ לִי. – "הבינו לי" מלשון בינה . הוא אומר "תחכימו אותי, איפה טעיתי? היכן שגיתי?"
כה מַה-נִּמְרְצוּ אִמְרֵי-יֹשֶׁר; וּמַה-יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם.
כו הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ; וּלְרוּחַ, אִמְרֵי נֹאָשׁ. – הוא לא צריך את המילים שלהם, את ההבנה שלהם.
כז אַף-עַל-יָתוֹם תַּפִּילוּ; וְתִכְרוּ, עַל-רֵיעֲכֶם. – מדמה את עצמו ליתום, שלא עוזרים לו ותומכים בו.
כח וְעַתָּה, הוֹאִילוּ פְנוּ-בִי; וְעַל-פְּנֵיכֶם, אִם-אֲכַזֵּב. – כנראה מתרחקים ממנו והוא מבקש שיתקרבו אלייו.
כט שׁוּבוּ-נָא, אַל-תְּהִי עַוְלָה; ושבי (וְשֻׁבוּ) עוֹד, צִדְקִי-בָהּ. – ממש קורא להם לשוב, והם לא שווים.
ל הֲיֵשׁ-בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה; אִם-חִכִּי, לֹא-יָבִין הַוּוֹת.
איוב מדבר על האכזבה מהרעים והמקורבים אליו ועל בדידותו.
חזרה אל סיכום ספר איוב
