במהלך חופשה של פרויד בהרים, אחת העובדות במקום, נערה בשם קתרינה, פונה אליו, לאחר ששמעה שהוא רופא עצבים, ומשתפת אותו בבעיה שיש לה: היא חווה לעיתים התקפות של עצירת נשימה עד כדי חנק. פרויד חושב שמדובר בהתקף חרדה, והוא שואל אותה לסימפטומים נוספים. היא מתארת שבזמן קוצר הנשימה יש לה גם לחץ בעיניים, ראשה כבד, היא שומעת זמזום, חשה ערפול, לחץ בגרון וראשה מתפוצץ. היא מפחדת למות במהלך ההתקף.
פרויד חושב שיש כאן התקף חרדה היסטרי.
קתרינה מתארת שתמיד במהלך ההתקף היא רואה מולה פנים מפחידות המסתכלות לעברה. היא לא מזהה של מי הפנים. את הפנים ראתה בפעם האשונה לפני שנתיים, כאשר גרה עם דודתה.
פרויד מנחש: הוא סבור שאצל נערות חרדה בדרך כלל מגיעה מתוך אימה בתולית מעולם המיניות, והוא מנסה לדבר איתה על הכיוון הזה. הוא אומר לה איך לדעתו קיבלה את ההתקף: היא ראתה או שמעה משהו שהביך אותה והיא העדיפה לא לראות. קתרינה מאשרת את הניחוש. היא אכן ראתה דבר כזה- את דוד שלה ששוכב עם בת דודתה פרנציסקה.
קתרינה מספרת שדודה ודודתה גרושים באשמתה משום שהיא גילתה על הדוד ופרנציסקה כאשר ראתה אותם שוכבים דרך החלון. כשראתה אותם לא הצליחה לנשום- בדיוק כמו שקורה בהתקפים שלה מאז ועד היום. היא לא מצליחה להיזכר ממה בדיוק פחדה כל כך, שהרי לא באמת הבינה מה קורה שם- זה הודחק . כפי שהיא אומרת: "כל כך פחדתי ששכחתי הכל".
לאחר שראתה אותם, קתרינה חשה ברע, היא הייתה חולה שלושה ימים והקיאה. פרויד מפרש את המחלה וההקאה כביטוי פיזי לתחושת גועל.
קתרינה סיפרה מה שראתה לדודתה, שעזבה את המקום עם ילדיה והשאירה את הדוד עם פרנציסקה ההרה.
לאחר שסיפרה זאת, החלה קתרינה לספר שני סטים של סיפורים מן העבר, כאילו ללא קשר: בסיפורים הראשונים היא סיפרה כיצד כשלוש שנים לפני המקרה הדוד נכנס למיטתה וניסה לתקוף אותה מינית, בהיותה בת 14 כאשר ישנו יחד בחדר באכסניה. היא התנגדה לו, אך מהאופן בו התנגדה לא היה ברור שזיהתה זאת כמשהו מיני. גם היא מעידה שבאותו זמן לא זיהתה את מעשיו כבעלי משמעות מינית.
לאחר שסיפרה זאת המשיכה בסיפורים דומים נוספים, בהם הייתה צריכה להגן על עצמה מפניו בעת שהיה שיכור. בכל אחת מן הפעמים הללו היא חשה לחץ בעיניים ובחזה, אך בעוצמה פחותה בהרבה מאשר כשגילתה את דודה ואת פרנציסקה יחד.
היא ממשיכה ומספרת סט נוסף של סיפורים, בהם הבחינה שמשהו קורה בין דודה ובין פרנציסקה. גם באירועים אלו לא חשדה עדיין שמשהו מיני קורה בין השניים, והיא לא בטוחה האם חשה פחד באותם רגעים.
כאשר קתרינה סיימה לדבר על זכרונות אלה, היא נראתה כאילו עברה טרנספורמציה; פניה הפכו לזוהרות ושמחות.
פרויד הבין: כאשר קתרינה גילתה את הדוד ופרנציסקה יחד, היא פתאום חיברה את הזכרונות שנשאה בתוכה מבלי להבין את משמעותם, למשמעותם האמיתית. הייתה לה תקופה מסוימת של "דגירה", הפנמה של מה שראתה, וההקאה שלה הייתה ביטוי לגועל מוסרי ופיזי שחשה עם בוא ההבנה. היא לא נגעלה מן המעשה המיני של הדוד ופרנציסקה אלא מן הזיכרון (שרק עכשיו הבינה) של גופו של הדוד במיטתה שלה.
פרויד משתף את קתרינה בתיאוריה שלו. היא מסכימה לדבריו.
פרויד שואל: איזה חלק של גופו של הדוד חשת שמתקרב לגופך באותו לילה? (היא לא עונה במילים, אך ברור לשניהם באיזה חלק מדובר) אם כן, מה הוא הראש המפחיד בהזיותיה במהלך התקף החרדה? כשפרויד שואל אותה, היא אומרת שכעת היא מזהה: הראש הוא ראשו של הדוד, שזעם על שגילתה את מעשיו ואף איים עליה.
ההקאה נעלמה, אך החרדה נשארה. לאחר שסיפרה לדודתה מה שקרה, אלמנט מסוים מן החרדה נעלם אך היא התמלאה בתוכן אחר: דודתה אמרה לה לשמור את כל סיפורי התקיפה המינית שביצע הדוד למשפט שיערכו נגדו. תקופת אגירה זו, בה שמרה את הסיפורים המרשיעים לקראת המשפט, היא שעוררה בה את החרדה מן הראש המאיים.
לאחר סיפור המקרה, פרויד דן בו: פרויד אומר שאכן המקרה המתואר לא נראה כמו אנליזה כי אם יותר כמו רצף של ניחושים שהמטופלת אישרה את אמיתותם, ואשר לפני ניחושיו לא יכלה לזהותם בעצמה.
הוא מנסה להתאים את ניחושיו לסכמה של הגורמים להיסטריה:
הוא משווה בין הרגעים הטראומטיים– שני הסטים של הסיפורים על הדוד התוקף, והרגע המסייע– רגע הגילוי של הזוג, לסכמה המתוארת במה שהוא קורא לו "מקרה 3" :
הדמיון לסכמה: בחוויות הראשונות (הרגעים הטראומטיים) האגו הדחיק את ההכרה בנעשה והזכרון נותר מאוחסן בלא מודע, כאשר ברגע המסייע, הקשר האסוציאטיבי בין הנעשה לבין הזכרונות המודחקים גרם להם לצוף ולהגיע להכרתו של האגו. השוני בין המקרה ובין הסכמה: ההדחקה לא הייתה תוצאה של רצון אלא של בורות של חלק מסוים באגו, שלא היה מסוגל עדיין להבין חוויה מינית. זהו דבר האופייני להיסטריה של נשים צעירות, אשר ההדחקה הזו יוצרת אצלן מאוחר יותר הפרעות פיזיות הקשורות להיסטריה. פרויד מביע ספק בכך שיש שוני ממשי בין הדחקה מתוך אי רצון להכיר במציאות ובין הדחקה מתוך אי יכולת להבין את המציאות.
הבדל נוסף בין מקרה זה לבין הסכמה: הרגע המסייע- רגע הגילוי- הוא רגע טראומטי בפני עצמו ולא רק רגע המסייע להעלות זכרונות טראומטיים מודחקים.
עובדה נוספת שאינה מתיישבת עם הסכמה אך גם היא מוכרת, היא שהתסמינים לא החלו מיד לאחר הטראומה אלא לאחר תקופת דגירה.
פרויד מסכם: החרדה ממנה סבלה קתרינה היא חרדה היסטרית. זהו עיבוד מחדש של החרדה שקרתה עקב כל אחת מן הטראומות שחוותה. חרדה עקב יחסי מין היא דבר נפוץ אצל נערות בתולות.
ופרט רכילותי נוסף שפרויד חושף בהערת שוליים: קתרינה לא הייתה האחיינית אלא בתו של ה"דוד"… פרויד שינה את הפרטים כדי להסתיר את זהותה, אך במבט לאחור הוא חושב שסוג הקרבה המשפחתית הוא פרט חשוב מכדי לעוותו לשם הסתרה.
