ראו סיכום ותקציר כל הפרקים של סיפור פשוט מאת עגנון
הסיבות לשיגעונו של הירשל :
א. השיגעון כהסתבכות נפשית
העמדה הדומיננטית ברומן רואה בשיגעונו של הירשל מצב נפש חולני שהוא תוצאה של הסתבכות באוסף של בעיות. העובדה שהוא נאלץ לדחות את אהבתו הראשונה ולשאת אישה לא אהובה, התגברות שנאתו לאשתו מזה והתמכרותו לאהבת נעוריו חסרת הסיכוי מזה, הדחקת כל אלה בגלל כוחה השתלטני והלא-אימהי של אמו וכל מה שהיא מייצגת, הפסיביות של הירשל שמונעת ממנו כל יכולת עשייה עצמית וכו'.
הסתבכות נפשית זו, מורכבת מכמה בעיות הפסיכולוגיות:
1. יחסי הגומלין בין הירשל לאמו
אין חמימות ביחסה של צירל להירשל. צירל נפרדת פירוד רגשי מוקדם מבנה. לאחר שנגמל מיניקה התמסרה לענייני החנות, נהגה באיפוק רגשי כלפיו, ובכך יצרה חסך של קשר חם ואינטימי עם בנה. חסך זה עלול להביא לתלות באם, לחרדה ולחוסר ביטחון עצמי. כל אלה מוצאים אצל הירשל הבוגר.
בנוסף, מלבד חרדות רגילות של אם לבנה יחידה לצירל חרדה נוספת – פן יירש בנה את התורשה השלילית של המשפחה – מחלת השיגעון. מתוך חרדה זו נהגה בחוסר אחידות בחינוך בנה: מחינוך סמכותי הדורש הישגיות, תוך תקווה שילמד ויהיה לרב, היא עוברת, לאחר שנוכחה שלימוד הגמרא קשה עליו, לחינוך ללא דרישות של הישגיות. הוא נכנס לשמש בחנות – חיים ללא אתגר אינטלקטואלי.
- בית קר
נישואי צירל וברוך מאיר לא היו מתוך אהבה, אלא היו נישואים תועלתניים. ברוך מאיר זנח את אהובתו מירל ונשא לאישה את צירל בעבור כסף ומעמד, ואילו צירל שנותרה ברווקותה בגלל שיגעון אחיה נגאלה מחרפת בדידותה. הנישואין שנראו לכאורה הרמוניים היו למעשה קשר של סילוף ושקר.
הם חיים ללא סיפוק יצרי או אהבה. מבחינה סמלית הדבר בא לידי ביטוי באמצעות המטפורה של מאכל ומשקה. צירל הסובלת מהעדר אהבה בחייה לצד בעלה מתוארת כרעבה תמיד, והאוכל הוא הדבר היחיד שגורם לה לסיפוק. וברוך מאיר אף הוא אינו מסופק בנישואיו.
אין ספק שחייו של הירשל בבית שאין בו אהבה וחום השפיעו על התפתחותו הנפשית.
- החנות כתחליף לבית
מאחר שבבית אין אהבה, אין חום, אין פלא שדייריו מצאו בחנות תחליף לבית. בחנות בני הזוג מקיימים כביכול את האינטימיות ביניהם. רגעי ההתייחדות מתוארים באופן אירוני כשעות ספירת הפדיון היומי. "רומנטיקה" זו בצל הכסף מסבירה גם מדוע לא יכלו ההורים להבין את אהבתו של הירשל לבלומה הענייה ואת נכונותו לוותר על כסף בעבורה. פה בחנות ייערכו השיחות החשובות גם בין שניהם וגם בין צירל להירשל.
- שלטון האם
אופייה השתלטני של צירל, שהוסווה היטב על ידי פיקחותה וערמומיותה, הפך אותה לשליט הסמוי בבית. היא השיגה את שלה בדרך מניפולטיבית הן עם ברוך מאיר והן עם הירשל, לדוגמא בדרך שידוכה את מינה להירשל.
צירל היא שבחרה עבור הירשל אישה, כדי להרחיק אותו מזו שאהב. היא מעדיפה אישה עשירה – על פני בלומה הענייה. ויש אומרים – שבחרה דווקא אישה-ילדה קטנה, מפונקת ומשעממת (הירשל אינו יכול לדבר אתה על ספרים, כפי שעשה עם בלומה) שאין סיכוי שהירשל יוכל להתקשר אליה בצורה כלשהי, וכך לא תהווה איום על שלטונה של צירל עליו גם לאחר נישואיו.
כל הגורמים הללו, מבליטים את האם כגורם מרכזי בהתפתחות אופיו התלותי והפסיבי של הירשל. משום כך הוא לא היה מסוגל להתמודד עם בעיותיו ולהגיע להגשמה עצמית. הוא מפתח ספקות בקשר לזהותו ומגיע לאי קבלה עצמית כוללת. בעת מבחן ההכרעה הגדול כוחותיו הנפשיים לא עמדו לו מול הוריו. למעשה הירשל נשאר ילד: "מה שאירע להירשל בילדותו, אירע בבחרותו". בסעודת האירוסין בבית הורי הכלה חושב הירשל: "כל זמן שאני תלוי באבא ואימא אין לי תקווה לתקן כלום".
יש הרואים בשיגעונו של הירשל דרך שלו לנקום באמו על שתלטנותה ועל יחסה הקר והלא-אימהי כלפיו. (מתבטא בפשטידת השזיפים), כיוון שהירשל הוא אדם פסיבי מטבעו, ואינו מסוגל להתעמת עם אמו ולעמוד על שלו, השיגעון הוא הפתרון להתרחק משלטונה ולנקום בה. השיגעון של הירשל יגרום לאמו להתבייש בפני החברה שבתוכה היא חיה. השיגעון יזכיר לכולם את "הכתם" המשפחתי – שיגעון העובר מדור לדור, שכולם מנסים להסתיר, והדבר יפגע במעמדה.
- בעיית ההזדהות
הירשל פיתח יחסי תלות עמוקים באמו, בשל היותה השלטת בבית. למרות ששתלטנות זו עשויה להיתפס כתוקפנות, הרי זו תוקפנות נערצת. והירשל אכן מפנים את הערכים הזעיר בורגניים שאמו חינכה אותו לאורם. ואף אם יש לו התנגדות פנימית להם – אין לו כוחות נפש להתנגד להם.
בה בעת אין הירשל מסוגל להזדהות עם אביו. ואכן אנו מוצאים את הירשל מהרהר באמו, ואין אנו מוצאים אותו מהרהר באביו. אמנם אביו העניק לו חיבה רבה בילדותו, אבל מצד אחר לא נעלם מעיניו של הירשל שאמו היא השלטת בבית, והדבר מנע את יכולת ההזדהות הגברית עם האב.
נוסף על כך כדי להזדהות יש צורך בדמיון מסוים, ואילו בין הירשל לאביו קיים פער עצום של אופי. ברוך מאיר הוא אדם בעל חשבון קר, נטול רגשות – חוץ מאהבתו לבנו. הוויתור שלו על אהבתו למען הכסף וההימנעות שלו מלהרהר אחריה בהמשך, יחסו אל ביתה בלומה, המשמשת כמשרתת בביתו, התכחשותו לאחיו העני, דעתו על הקבצנים– כל אלה מעידים על קשיחות לב.
הירשל שונה שוני רב מאביו. אין הוא מצליח להתכחש לרגשותיו. אין הוא יודע להעמיד פני אוהב בפני מינה, אין הוא מסוגל לשקר לעצמו ולאחרים. משום כך אין הוא מסוגל להזדהות עם אביו.
מכאן ניתן להבין את הזדהותו של הירשל עם דודו, אחי אמו, שהיה היפוכו המוחלט של האב, לפחות על פי האופן שבו הירשל תפס אותו. דוד זה שנשתגע, שהירשל לא ראה אותו מעודו ורק שמע עליו סיפורים, שימש לו לא פעם כמושא להרהורים. הירשל חשב שכולם טעו ביחס אליו. חשבו אותו לחולה, לצמחוני ולמשוגע, והגלו אותו מן הבית. ואילו לדעת הירשל – פשוט לא הבינו אותו. הוא היה מרדן, נון קונפורמיסט ( שאינו הולך בתלם ), שמאס בשקרים ובצביעות של החברה ובחר לחיות בחיק הטבע. מאס באכילת בשר בעלי חיים וכלכל את עצמו בגרגרי יער. הוא מרד בהוריו והעמיד פני משוגע כדי שלא ישיאו אותו לאישה שלא אהב. כאינדיבידואליסט קיצוני הוא היה חופשי, לא תלותי, ידע להחליט ולחיות בהתאם להחלטותיו.
הדוד מייצג את כל מה שהירשל היה רוצה לעשות – ולא הצליח.
כשהירשל מהרהר בזוללים בשעת הסעודה בבית צימליך הוא אומר לעצמו: "שמא אחי אמי שנתפרנס מן העשבים נזיר היה מן הבשר, אלא שבני דורו לא ירדו לסוף דעתו וקראוהו משוגע". ובמקום אחר, בשיחתו עם מינה, מזדהה עם דודו.
הזדהות זו תגיע לשיאה בשיגעון.
ב. השיגעון כגזירה גורל
עמדה נוספת ביחס לשיגעון, שאומנם איננה דומיננטית כמו העמדה הפסיכולוגית, עולה מהתייחסות בני המשפחה אל שגעונו של הירשל, וגם בעקיפין מדברי המספר. עמדה זו רואה בשיגעון גזירת גורל , גזירה שתחילתה בזקן זקנה של צירל שלא שמע לקולו של רב, ונתקלל בקללה לדורות. מכאן ואילך בכל דור משוגע משלו, וביחס לכל אותם משוגעים יש איזו פגימה מבחינה דתית. על אחיה של צירל נאמר שמה שגרם לו להשתגע היו אותם לימודים, אותם ספרים חיצוניים שעסק בהם. הוריו של הירשל חושבים שהירשל השתגע באשמתם, משום שלא עמדו על כך שהירשל ילמד בבית המדרש. בנוסך קיימת גם סיבת האופי הגנטי אשר למחלות הרוח.
את ראיית השיגעון כגזירת גורל ועונש על חטאי אבות אפשר לראות גם מכיוון אחר: ברוך מאיר זנח את מירל אהובתו ונשא את צירל למען הכסף. ניתן היה לכפר על החטא הזה אילו הניח להירשל לשאת לאישה את בלומה, בתה של מירל. אבל הוא לא ניצל את ההזדמנות הזאת. וגם צירל, שהייתה מוכנה להינשא לאדם עני, מונעת אפשרות זו מבנה. שיגעונו של הירשל נתפס אפוא כעונש על חטאי אבות.
וגם בעניין לימוד התורה – נישואיו בעל כורחו של הירשל למינה מרחיקים אותו מלימוד התורה, שכן מינה אינה יודעת דבר וחצי דבר ביהדות (למדה בפנסיון הגויים) לעומת בלומה, שלמדה יהדות אצל אביה.
ג. השיגעון כמרד
נקודת ראות נוספת ביחס לשיגעון של הירשל אינה מתייחסת אליו כאל שיגעון של ממש, אלא כאל אקט של העמדת פנים של אדם מודע, המבקש לצאת במחאה נגד החברה המוחצת את עולמו הפנימי. ראייה זו קשורה בהזדהותו של הירשל עם דודו, ובפרשנותו לשיגעונו של הדוד.
בשום מקום לא הירשל ולא המספר אומרים שהוא מעמיד פנים, אבל מתוך ההרהורים על הדוד ניתן לראות פה השלכה של מצבו האישי על הדוד, וניתן לראות בהסבריו של הירשל על שיגעונו של הדוד אנלוגיה למצבו. וכשהוא טוען ( בהרהוריו בעת הסעודה בבית צימליך ואחר כך המקומות נוספים ) שאפשר שדודו לא היה משוגע, אלא עשה מה שעשה מדעת, הוא בעצם מהרהר על האפשרות שאף הוא יעמיד פני משוגע כדי להשתחרר מן הכפייה של החברה. למינה מספר הירשל על שני מקרים של העמדת פני משוגע כדי לא לשאת אישה לא רצויה :הראשון, על הדוד והשני מחבר המילון שכדי להיפטר מאשתו שהשיאו לו בעל כורחו הלביש את החתול תפילין. בדבריו אלו, עובר הירשל מגוף דקדוקי אחד למשנהו: "רשות הרבים עלינו, מינה- – – נוהג אתה כדרכך ( הכללה על מצב אנושי כללי ) – – – לבו היה חלל בקרבו ( על הדוד )- – – וכשלבי חלל מה חשיבות יש למעשיי ? ( על עצמו )"
לאחר תיאור סצנת השיגעון טוען המספר שמחשבותיו של הירשל צלולות. גם ההסבר לשאלה מדוע הירשל אינו חוזר הביתה הוא דו משמעי. הוא אינו שב הביתה משום שאינו יכול כי השתגע, או משום שאינו רוצה לשוב הביתה. שני הפירושים מתייחסים למצוקה הקשה שהירשל נתון בה, אלא שעל פי הפירוש האחד הוא מגיע לשיגעון שלא מדעת, כלומר מתמוטט, ועל פי השני – הוא מגיע לשיגעון מדעת, כלומר מורד. נראה ששתי האפשרויות באות יחד לידי ביטוי ברומן. ( וכבר אמר מי שאמר שמי שמסוגל כך להעמיד פנים של משוגע – יש בו מיסוד השיגעון ).
ד. השיגעון כתכסיס (הבריחה מהצבא)
יש ברומן תפיסה נוספת, של מקצת מן הדמויות, הרואות בשיגעון אקט של העמדת פנים, אבל לא לצורך מחאה אנטי חברתית, אלא כדי להתחמק מן השירות הצבאי. ברטה, אמה של מינה מעלה את הפירוש הזה, וצירל וברוך מאיר שמחים להיתפס לו, כי בכך נמנעת מהם הבושה.
כדאי לציין שבחברה היהודית היה מקובל לעשות כל מאמץ כדי להתחמק משירות בצבא, שקרע בחורים ממשפחותיהם לעתים לשנים, לא אפשר להם לקיים את מצוות הדת וגרם להם לא פעם להילחם איש נגד אחיו היהודים. לפעמים הצליחו לשחד את ועדות הגיוס, לפעמים נישואים היו יכולים למנוע גיוס לצבא, והיו אנשים שאפילו הטילו מום בגופם כדי לא להתגייס. ברומן מסופר שעומדת להגיע לעיר ועדה קשוחה, שלא ניתן לשחד אותה בקלות, והירשל באמת עושה מאמצים וטורח כדי להימנע מהשירות הצבאי, והדבר אכן מתיש את כוחותיו. אם כן העמדת פנים מן הסוג הזה מתקבלת על דעת החברה היהודית בשבוש, וגם יונה טויבר, שראה את הירשל יוצא מן היער וידע ששיגעונו הוא שיגעון של ממש, משתף פעולה עם צירל, ומעמיד פנים כאילו הוא מאמין ששיגעונו של הירשל הוא תכסיס בלבד.
ה. החמצת בלומה
החל מן הרגע הראשון בו מניח הירשל עיניו על בלומה, מתאהב הוא בה (ואף זו היא אהבתו הראשונה). בידי הירשל אין הכוחות והאומץ הדרושים על מנת לממש את אהבתו (מטעמים אישיים – פחד ובושה מפני תגובתה של בלומה, ומטעמים חברתיים – כיצד תיתכן אהבת אמת בן עשירים למשרתת המיוצגת על ידי אמו). לבסוף כאשר משודך הוא למינה, בלומה עוזבת, אך לאורך כל הרומאן, אין היא עוזבת את תודעתו. ריחה הענוג מושווה לריח האודיקולון (בושם) המבחיל של מינה. עוגותיה הטעימות לאלו הממוצעות של מינה, דמותה מתוארת כרודפת את מחשבותיו וזיכרון עיניה התכולות צץ בהירשל פעמים רבות. כאשר לבסוף מוענקת להירשל ההזדמנות לראותה, היא מסיטה מבטה ממנו ונועלת עצמה בביתה החדש. איבוד זה של אהבה כנה וזכה יכול להיתפס כסיבה משמעותית נוספת לאובדן שפיותו – הרי בשיגעון אקט של חוסר אונים, של לחימה במציאות שלא ניתן לשנות.
לסיכום, נראה כי כל האפשרויות הללו יחד מרכיבות את תשובת השגעון ברומן.
שיגעונו של הירשל, כשיגעון הבא לידי ביטוי בחיים האמיתיים, אין סיבותיו חד משמעיות. לאורך כל הרומאן, שוזר עגנון בעדינות רמזים המעידים על בוא ההתפרצות. אך, לקורא אין אפשרות להצביע על סיבה אחת ברורה.
