המרד הגדול נפתח בשנת 66 לספירה, בשנת 70 לספירה חרבה ירושלים וגם בית המקדש. יחד עם זאת, ההתנגדות לרומאים נמשכה. באזור ירושלים נותרו שלושה מבצרים גדולים שריכזו את המורדים כאשר המפורסם ביניהם הוא מצדה. הרומאים רצו להשמיד כל התנגדות יהודית, והם הצליחו להכניע את המבצרים הנ"ל. שניים מהם הם הכניעו תוך זמן קצר יחסית [מִכְוַר- ממזרח לים המלח, הרודיון – בסמוך לבית לחם], אך את מצדה הם התקשו להכניע.
מצדה היתה במקור מבצר שנבנה עוד בימי החשמונאים, על פסגת הר גבוה, הדרך אליו היתה מאד תלולה, וגם במקום מבודד בקרבת ים המלח. כל אלו נתנו למקום הגנה טבעית, בתוספת מערכת חומות כפולה. הורדוס שיפץ את המקום והפך אותו למקלט שישמש אותו בשעת צרה. פסגת העיר היתה ממש עיר קטנה: במקום היו מחסני ענק עבור מזון, וגם נחצבו בורות מים ענקיים שאגרו את מי השיטפונות, שיכלו לספק לתושבי המקום מים ומזון לשבע שנות מצור! בגלל שמצדה נמצאת לא רחוק מירושלים והיא מבוצרת היטב, רבים מהקנאים והמתנגדים לשלטון הרומאי התחבאו בה.
סופו של מרד מצדה
הרומאים רדפו את הקנאים היהודים בכל מקום אבל את 960 הקנאים שהתבצרו במצדה הם הצליחו להכניע רק כעבור שלוש שנים (שנת 73' לספירה). במשך חודשים ארוכים הרומאים בנו סוללות עפר ענק מסביב למצודה כדי לטפס אל ראש הצוק של ההר עם כלים לניגוח חומות. בערב חג הפסח של שנת 73' יום לפני פלישת הרומאים למצדה, כאשר ראו אנשי המרד בראשות אלעזר בן יאיר כי בסופו של דבר הרומאים יצליחו לפרוץ את המבצר, הם העדיפו להתאבד מאשר ליפול בשבי הרומאים. בקרב האנשים היו כאלה שלא היו מוכנים להתאבד והם נרצחו ראשונים ולבסוף מנהיגי המורדים הרגו זה את זה. כדי שהרומאים לא יחשבו שלא היה להם אוכל ומזון ולכן העדיפו להתאבד, אנשי המרד שרפו את כל המבצר חוץ ממחסני המזון ובורות המים.
במצדה נותרו בסה"כ 7 ניצולים, מהם 2 נשים ו- 5 ילדים. מותם של אנשי מצדה עשה רושם עז הן על הרומאים והן על היהודים. עד כדי כך שההיסטוריון המפורסם בן התקופה יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) העלה על הכתב את נאומו של אלעזר כחלק מסיפור מצדה. בנאום מדגיש אלעזר בן יאיר כי ערך החירות חשוב מערך החיים. עדיף לו למות מאשר להיות עבד (לרומאים) אפילו יום אחד בלבד.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ממדינה חשמונאית עצמאית לכיבוש רומי וחורבן בית המקדש
