פרט לקלייר ולאיל, יתר הדמויות המופיעות ב"ביקור הגברת הזקנה" אינן מזוהות בשמותיהן, זאת על מנת לטשטש את זהותן ולהפוך אותן לחלק מקבוצה. (קבוצת התושבים של גילן או קבוצת המשועבדים של קלייר זחנסיאן). דמויותיהם של המורה, של הכומר, של השוטר, של הרופא ושל ראש העיר הן דמויות ייצוגיות – כולם אמורים לייצג ערכים, הומניזם, אך כולם , בסופו של דבר, הופכים לחברה קמאית, פרימיטיבית, אשר אינה מהססת להקריב קרבן אדם לשם הנאות חומריות.
כבר מהעיון ברשימת הנפשות אפשר להבין כיצד דירנמט מעצב את הדמויות במחזהו; חלק מהדמויות מופיעות ללא סימני זהות מייחדים (בעל מס' 9-7), או בשילוב סימני זיהוי תמוהים (לועסי המסטיק…), או על פי קרבתן המשפחתית לאיל (אשתו, בנו, בתו), או על פי תפקידן בקהילה (מורה, כומר, עיתונאי א', אזרח ב' וכו'). ניתן לשער שרוב הדמויות (בעיקר של המארחים) מעוצבות על פי עיקרון טיפולוגי, והן מייצגות מוסדות ותפקידים חברתיים: הכנסייה, החוק האזרחי, הרפואה וכו'.
אופן הצגת המלווים של קלייר מעורר ציפיות למפגש עם דמויות קומיות, הן בשל חלוקתן לצמדים משונים, והן בשל שמותיהן החורזים (אובי).
"לועסי המסטיק" הוא אינו כינוי המסכם אישיות או ייעוד, אך הוא מתקשר עם סימני היכר סטריאוטיפיים של האמריקאי המצוי, או של הבריון הקשוח מסרטי פעולה פופולאריים, ואכן בהמשך יתברר שהשניים הינם גנגסטרים ממנהטן שנידונו למיתה ונפדו ע"י קלייר תמורת מליון דולר כל אחד.
קלייר זאחנסיאן הגברת הזקנה
קלייר פירושו: בהירה, צלולה. בצרפתית הביטוי clairvoyant מתייחס ליכולת לצפות את העתיד. משמעות זו הולמת את דמותה של קלייר, שאינה רק צופה את העתיד, אלא מעצבת אותו במו ידיה. כינויה "הגברת הזקנה" עשוי לעורר בצופה ציפיות למפגש עם אישה מבוגרת, אריסטוקרטית. אך בודאי לא יצפה לפגוש בזקנה בעלת גפיים תותבות, צינית, פראית ומחושבת כאחד. הידיעה שהיא מולטי- מיליונרית עשויה לעורר ציפיות שונות לגבי התפתחות העלילה, ובעיקר, כמו אצל אזרחי גילן, ציפייה למיליונרית פילנטרופית שתציל את העיר מהמשבר הכלכלי. הקווים לדמותה, שאיל מעלה מן העבר, מציירים נערה יפה ואדומת שיער, נדיבה ואוהבת צדק.
כאשר קלייר מגיעה, מוקדם מן המצופה, נחשפת זהותה האמיתית, המפלצתית. היא בולמת את הרכבת בבלימת חירום, על מנת למשוך תשומת לב . היא מציעה למבקר הכרטיסים שנוזף בה סך של 4000, כדי שיעזוב אותה לנפשה. מן המפגש הראשון ניתן לראות את יחסה לאנשים: היא "משתמשת" בהם, קונה אותם, הופכת אותם לרכושה, ואח"כ משליכה אותם, חסרי שימוש.
היא בת 62 עדיין אדומת שיער, עדויה בתכשיטים למכביר, ובפמליה גדולה ומוזרה למראה. היא נחרצת ונמרצת. מהר מאד היא מנפצת את התדמית הרומנטית, כאשר אינה מהססת לקטוע את איל הנוסטלגי ולהזכיר ששניהם זקנים ושמנים, ובנוסף, חושפת, לתדהמת כולם, את רגלה התותבת. מסתבר, כי במהלך מסעותיה בחיים איבדה הזקנה העשירה חלק מאיבריה האנושיים. אך היא מצאה להם תחליף מלאכותי. בהמשך ניווכח שהעיוות החיצוני, המיכון הזה שבגופה, משקף את העיוות הנפשי של אישה, אשר איבדה את יכולתה להרגיש ולהזדהות. עם זאת, דווקא הגברת הזקנה בעלת האברים המלאכותיים, היא הדמות היחידה המסוגלת לומר את האמת כולה על עצמה ועל העולם לאורך המחזה כולו. (בהמשך לומד גם איל לבטא את האמת.) קלייר מתגלה כדמות החיונית ביותר במחזה, וכבעלת כוח להפעיל את כל שאר הדמויות בעיירה.
הופעתה גרוטסקית – אשר מבוגרת, עדויה בתכשיטים גדולים ומרשימים, שיערה האדום הגולש, רגלה התותבת וממדיה חורגים מהמציאות הרגילה. הגרוטסקיות מתבטאת גם בפמליה שהיא מביאה: המשרת הזקן מרכיב משקפי שמש (בובי), הסריסים, בעל מס' 7, שיירה אינסופית של חפצים שהיא מביאה אתה, אשר בה בולטים במיוחד ארון הקבורה והכלוב עם הפנתר השחור. גם "כלי התחבורה" שלה יצא דופן – היא נישאת באפיריון, על גבם של שני בריונים לועסי מסטיק, רוצחים, ששחררה מכלא "סינג סינג".
הופעתה מעוררת במורה חלחלה. עבורו היא אלת גורל אכזרית , אשר תחרוץ את דינם של תושבי העיירה. קלייר היא דמות סטאטית לכל אורך העלילה. היא מתנשאת, אכזרית, משתמשת באנשים. אין בלבה רגשות אנושיים כגון חמלה או רחמים. אהבתה היא שטנית ומטורפת – כדי שאיל יהיה שלה לנצח, עליה להרוג אותו, לחנוט את גופתו, לקחתו לארמונה, שם תשמש לה גופתו למצבה. איל המת יהיה צעיר לנצח, יהיה תמיד שלה.
בעזרת כספה היא יוצרת סולם ערכים חדש, שבו הכסף ולא הערכים המוסריים, הוא הערך העליון.
על פי האירועים שקדמו לעלילה, מסתבר כי היא אהבה את איל בכל לבה, אלא שביום שבו נאלצה לעזוב את גילן בבושת פנים החליטה לנקום. ומאותו יום איבדה לחלוטין רגשות אנושיים. היא המשיכה לאהוב את איל, אלא שאהבתה הפכה מפחידה, קטלנית, חסרת רחמים אף היא. קלייר בעזרת כספה, הופכת ל"אלה".
בעזרת כספה האדיר היא טווה את תכנית הנקמה בכל מי שהיה שותף לפגיעה בה. הנקמה נמשכת שנים ארוכות: בתחילה היא מוצאת את זחנסיאן הזקן בבית הזונות בהמבורג, נשאת לו ויורשת את כספו. בעזרת הכסף היא מאתרת את השופט הופר, אשר דחה את תביעתה. היא הופכת אותו, בעזרת פיתוי כספי, למשרת האישי שלה. בעזרת הממון היא רוכשת לעצמה את הבריונים "לועסי המסטיק", שהם בעצם צמד רוצחים, ששחררה מכלא "סינג סינג". היא מאתרת את עדי השקר במשפטה, מעוורת ומסרסת אותם, ואז מתפנה לנקום בגילן ובאיש שאהבה, באיל. במשך מספר שנים היא קונה את כל העיר, משתקת אותה לחלוטין, גורמת לתושביה להיות עניים מרודים, ואז מופיעה ומעלה את הצעתה האכזרית.
מלוויה של קלייר, ראש המשרתים, הסריסים העיוורים ולועסי המסטיק, מדגימים את תוצאות שיטת המשפט והענישה שלה המושתתת על שני כללים: עין תחת עין, ואין אדם שאי אפשר לקנות אותו בכסף.
הפמליה שלה משמשת אות לבאות: בהמשך קלייר תחליף את מערכת החוק והמשפט המנוונת של גילן במערכת משלה. כל התושבים יהפכו בסופו של דבר לסריסיה ולנושאי האפיריון שלה.
ביו האביזרים הנלווים אליה יש ארון קבורה וכלוב עם פנתר שחור. היא מייצגת באופן קריקטוריסטי את תופעת הצריכה הראוותנית המאפיינת את מעמד המתעשרים החדשים(נובו ריש). תופעה זו חלה גם על צריכת הבעלים שלה. היא "צורכת בעלים" (כדברי המורה),אולי משום שהאיש שאותו רצתה כבעל זנח אותה ,וכאילו פיתחה קיבעון לטקס הכלולות שנגזל ממנה בצעירותה.
בתיאור דמותה של קלייר משולבים מוטיבים מן המיתולוגיה "אותי אי אפשר להרוג" היא אומרת לאיל (עמ' 31). והמורה אומר עליה: "זה מפחיד…כמו איזו אלת גורל מהמיתולוגיה היוונית" (עמ' 26). כאמור, דירנמט עושה שימוש במוטיבים מיתיים, אך שילובם בסביבת עיירה עלובה והצמדתם לדמות של מיליונרית זקנה יוצרים אפקט גרוטסקי. כוחה של הזקנה טמון בכסף ולא באיזו מהות על-טבעית או קדושה.
קלייר מנהלת עסקים עם ראשי מדינות (הם שולחים איחולים לנישואיה עמ' 52) ושולטת כנראה על עמדות מפתח במערכת הבנקאות העולמית. מגמת ההפרזה המאפיינת את דמותה מזמינה את הצופה לתפוס את הזקנה כדמות ייצוגית. מה אם כן, היא מייצגת? ראשית, היא מייצגת את הכוח הטמון בכסף, שמתפקד בעולם הנלעג של גילן כגורל בטרגדיה היוונית.
אך אין בכך די. קלייר מוכנה להשקיע סכומי כסף גדולים ומרץ רב להשגת יעדים, שאינם דווקא נושאים רווח כלכלי, כגון הנקמה באיל. יצר הנקם שלה, שגדל לממדים מפלצתיים, משולב בראייה מפוקחת וצינית ובכושר תכנון רציונלי וקר. יש בה בקלייר צירוף מפחיד של יצריות חסרת רסן, מצד אחד, וקור רוח מחושב מצד שני. היא מייצגת השקפת עולם ניהיליסטית (שלילת כל הערכים המקובלים), מרוקנת מערכי מוסר, המעמידה במרכז את פולחן הסיפוק העצמי. הממון הוא חשוב מאד במסגרת גישה כזאת, אך הוא גם אמצעי מַניפולטיבי לשינוי הסביבה לצורך סיפוקם של יצרים וצרכים אישיים.
בנוסף, דירנמט מספק לצופה גם נימוקים פסיכולוגיים לאישיותה ומניעיה של קלייר. במערכה ג' (עמ' 74 ו-99) היא מתארת את עצמה כפי שהייתה בצעירותה, חסרת מגן, הרה ונבגדת – מה שמספק הנמקה פסיכולוגית לתאוות הנקם שלה באנשי העיירה שעמדו מנגד ובאיל שבגד. כמו גם התיאור שלה באזני איל את התמורה שחלה ברגשותיה מאהבה לתאוות נקם מרמזים על עומק פסיכולוגי ועל עוצמה רגשית מבוזבזת, שהגיעה לידי עיוות מפלצתי. יתר על כן, הקו היצרי הפראי שבדמותה של הנערה אדומת השער יכול להתקשר עם יצר הנקם חסר הפשרות של הזקנה המושחתת.
איל
דמותו של איל פשוטה יותר מזו של קלייר, אולם גם בה יש מימד ייצוגי. הוא מייצג גברים רבים בני גילו: זעיר-בורגני, קרתני, חוטא קטן, המעדיף מעל לכול נוחות וביטחון כלכלי. בתחילת המחזה הוא דומה בכול לשאר אנשי גילן, עד כדי כך שהוא אף המועמד הטבעי שלהם לכהן כראש העיר הבא. בעבר הרחוק הוא התנער מאחריותו כלפי קלייר ותינוקה ― "חטאת נעורים", שבהחלט לא נתפשת כפשע במסגרת המוסר של הבורגנות הזעירה של גילן, מה גם שהתנערותו מאחריותו נבעה מרצונו לשאת את בעלת המכולת. כללי המוסר הבורגני הכפול מאפשרים לבחור צעיר "לעשות חיים", אך בשלב מסוים מצפים ממנו "להסתדר בחיים" באופן תכליתי.
בתחילת המחזה הוא מתחמק מהתייחסות כֵּנה לנסיבות פרידתו מאהובת נעוריו. אולם בהמשך, כאשר הוא עצמו חש נרדף ומרומה על ידי בני עירו, עמדתו כלפי עצמו וכלפי אחריותו האישית עוברת שינוי ניכר.
איל מזהה במהרה את האיום ההולך וסוגר עליו והמתבטא בתסמונת "הנעליים הצהובות". יתכן שהבנתו נובעת מהיכרותו עם עצמו ועם בגידתו שלו בזולת. תחילה הוא מנסה לבקש את הגנת המוסדות החברתיים ― המשטרה, הכמורה, ראש העיר. אך גם כאן הוא נוכח לדעת, שמוסדות החברה, כמוהם כאזרחיה (וכמו בני משפחתו) אינם מסוגלים להתנגד לפיתויי הממון. ידיעה זו מובילה אותו אל ניסיון הבריחה. אולם כישלונו מעורר שאלה – עד כמה היה, באמת, נחוש לברוח מגורלו. שכן איל אינו נלחם ממש לפרוץ את המעגל של אנשי גילן המקיפים אותו, אלא כורע ארצה וקורא בייאוש "אני אבוד".
במערכה השלישית הוא לא נותן למורה לספר את האמת לעיתונאים, ומצווה עליו לשתוק. אחר כך הוא מתוודה בפניו כי אינו מתכוון עוד להיאבק, משום שעתה הוא מכיר באחריותו כלפי קלייר "אני עשיתי את קלרה למה שהיא, ואת עצמי עשיתי למה שאני…הכל מעשה ידיי…אני לא יכול עוד לעזור לעצמי וגם לא לכם". (עמ' 85). בהמשך איל מסרב להיענות לבקשת ראש העיר ולהתאבד. נראה כי סירוב זה נובע מהכרתו החדשה בערך נטילת האחריות האישית. איל אינו מוכן לפטור את אנשי עירו מהצורך "ללכלך את הידיים" ולשאת באחריות למעשיהם. אמנם הוא השלים עם מותו, אך הוא איננו מוכן לפטור את אנשי גילן מן האחריות המוסרית לעוול שגרמו לו בכך ששיקרו אותו , שחגגו על חשבון דמו נגד עיניו.
כשהוא מדבר עם קלייר על מותו הוא אומר: "אני רק יודע, שהקיץ הקץ על חיים חסרי טעם" (עמ' 99) – הוא שילם מחיר יקר על בחירתו בכסף ולא באהבה.
כיצד יש להתייחס לשינוי שעובר על איל? האם אנו מקבלים בהערכה את קבלת הדין שלו? האם הוא הופך להיות גיבור המחזה? בהערת המחבר למחזה נאמר:
"בעוד שקלייר היא דמות יציבה ובלתי משתנית, והיא גיבורה מתחילת המחזה, הרי אהובה לשעבר עובר רק במרוצת המחזה לגיבור… זהו אדם פשוט, שאינו מעמיק לחשוב, אך אט אט הוא מתחיל להבין דברים, דברים אישיים ביותר, וזאת בהשפעת האימה והפחד. הוא אדם שמכיר באשמתו, מגשים בגופו את הצדק, ובמותו מגיע לידי גדולה נפשית מסוימת. מותו של איל הוא בעת ובעונה אחת גם משמעותי וגם חסר משמעות". (עמ' 117- 118). נראה, אם כן, שהיחס כלפי איל כגיבור טראגי (במידה מסוימת) על רקע סביבתו העלובה נתון לשיפוטו האישי של כל קורא וצופה.
על פי דברים אלה נראה, שדירנמט מצפה מאתנו, שנייחס ערך לתהליך המודעות האישית העובר על איל ומוביל אותו להכרה באשמתו ובאחריותו. יחד עם זאת, דירנמט לא כתב מחזה טראגי. אם בטרגדיה הקלאסית חורבנו של הגיבור הוא בעל ערך כשלעצמו והוא מלווה בהשבת הסדר החברתי- ערכי על מקומו, הרי שבטראגי-קומדיה הגרוטסקית של דירנמט, מותו של הפרט-הקרבן מסולק כליל מהתודעה הקולקטיבית של גילן, המשגשגת לאחר הביקור. כלומר, אף אחד לא מייחס את השגשוג והעושר למותו של איל. יש גם מקום לשאול, האמנם עצם ההכרה באשמתו האישית חייבה אותו לקבל בהכנעה גזר דין, שלפי מיטב ידיעתו, נבע ממקור של שחיתות וצביעות. האמנם בכך הוא "מגשים בגופו את הצדק" כפי שדירנמט טוען בהערתו למחזה?
המורה והכומר
אנשי גילן מוצגים, כאמור, על פי תפקידם האזרחי או על פי קרבתם המשפחתית לאיל. שתי הקבוצות אינן נבדלות זו מזו בכוח עמידתן מול פיתויי הממון. מכלל אנשי העיר חורגים המורה והכומר בהתנסותם ברגע של אמת.
הכומר מייצג את הממסד הדתי. בלשון גבוהה ומתחסדת הוא מציע לאיל להתרכז בערכי הרוח ובחיי העולם הבא. אך גם הוא כשאר אזרחי גילן נושא רובה על כתפיו, וכמותם נסחף אף הוא בשיגעון הקניות "על החשבון", ואף רוכש פעמון חדש לכנסייתו. ובכל זאת, לרגע קט, נסדקת מסכת הצביעות של לשונו המליצית, והוא אומר בהתרגשות: "ברח! אנחנו חלשים, נוצרים כעובדי אלילים. ברח, הפעמון מצלצל בקול גדול בגילן, פעמון הבגידה. ברח, אל תעמיד אותנו בניסיון, אל תשתהה…ברח ברח". (עמ' 64)
גם המורה, שמשתכר בניסיון להטביע את מצפונו בטיפה המרה, מודה באמת, ואף מנבא את חלקו בפשע: "הם יהרגו אותך, אני יודע זאת ― מן ההתחלה. וגם אתה יודע כבר מזמן, גם אם בגילן אף אחד לא רוצה להודות באמת. הניסיון גדול מדי והעוני גדול מדי. אבל אני יודע עוד משהו. גם אני אשתתף בזה. אני חש שלאט לאט אני נהפך לרוצח…" (עמ' 85-86)
אם אי פעם היה לערכי הדת וההומניזם כוח לעמוד נגד פתויי החומר והיֶצר, הרי שכוח זה נשחק לחלוטין בתוך הממסדים החברתיים (הכנסייה, מערכת החינוך) שאמורים היו לייצגם ולשמרם. הם הפכו לסיסמאות נבובות המתרסקות נוכח תאוות הבצע והנהנתנות של הבורגנות הגילנאית. ההבדל היחיד בין המורה והכומר ובין שאר אזרחי גילן הוא ביכולתם לבטא את הקונפליקט בקול רם. אך באמירת האמת אין די. בסופו של דבר גם שניים אלה נוטלים חלק בביצוע הפשע.
ראש העיר
ראש העיר של גילן מייצג את אנשי עירו על פי תפקידו ועל פי אישיותו. הוא נושא את הנאום גדוש החנופָּה בטקס קבלת הפנים לכבוד קלייר (עמ' 35). הוא זה, שמציע לאיל להתאבד, כדי לחסוך מאנשי עירו את מעשה הרצח בפועל, והוא גם מנצח באספה (עמ' 105) על הציבור החוזר אחרי דבריו מילה במילה ("לא למען הממון"… "אלא למען הצדק" וכו'), כמו בטקס דתי, שבו המתפללים חוזרים אחר הפסוקים של שליח הציבור. באספה זו (שהיא כמו טקס דתי) מתמזגים תושבי גילן למעין יישות קיבוצית אחת, שאיבדה את היכולת להיות מורכבת מאנשים שלכל אחד יש זהות נפרדת ומיוחדת משלו.
יש להעיר, שאלמלא איל היה הופך לקרבן, יתכן מאד, שהתנהגותו היתה דומה לזו של ראש העיר הנוכחי, שהרי איל היה מיועד לכהן כראש העיר הבא של גילן.
משפחתו של איל
אשתו, בנו, ובתו של איל אינם עומדים לצידו. ולמעשה, הם לא נבדלים משאר בני העיירה. גם הם מעלים את רמת החיים שלהם בהסתמך על המענק של קלייר, וכמו שאר בני העיר, אף הם אינם מודים בנכונותם לשלם את המחיר. הם אינם פורשים מהכלל, ובכך מתחזקת טענה קשה מאד העולה מתוך המחזה: גם קשרי משפחה חלשים יותר מפיתויי הממון, ממש כמו ערכי הדת וההומניזם. זאת ועוד; בני המשפחה, בניגוד לכומר ולמורה, אף אינם נותנים ביטוי לנקיפות מצפון כלשהם. אדרבה, הם שותפים פעילים בשמירת קשר השתיקה אודות העסקה (עמ' 81-82).
"הטרדנים" אנשי התקשורת
דירנמט אינו חוסך שבטו מאנשי התקשורת. קבוצת העיתונאים המכונה "הטרדנים" מצטיירת ברדיפה אחרי הסנסציה ובכשרון להחמיץ את האמת עצמה. הם "מביימים" את המציאות על פי תפיסות מוקדמות שטחיות, וכדי למסור אותה לקהל הרחב. את הרצח הקהילתי הם מחמיצים, משום שהוא מתבצע דווקא כאשר הם מוזמנים "לכיבוד קל במסעדה", ואילו את הסיבה הרשמית למותו של איל, "הוא מת משמחה", הם מקבלים בהתלהבות, משום שהיא תואמת את רצונם לשקף מציאות יפה, מרגשת: סיפור הצלחה עם קורטוב של עצב.
סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים לבגרות בספרות באתר. לחצו כאן לעמוד הסיכומים המרכזי של "ביקור הגברת הזקנה" מאת דירנמט.
