הניסיון של ארה"ב ובריטניה למצוא פתרון לבעיית הפליטים והעקורים באירופה ולשאלת ארץ ישראל: דו"ח הריסון, וועדת החקירה האנגלו אמריקנית, מוריסון גריידי
טרומן הבין שלא יהיה ניתן להשיב את העקורים לארצות המוצא, ולכן הציע לשלוח את ארל הריסון לבירור האפשרויות העומדות בפני ארה"ב. הריסון נפגש עם ניצולי שואה רבים במחנות ההשמדה (שהפכו למחנות פליטים), והבין כי חובה להעלותם לארץ ישראל. הוא טען כי זהו הפתרון האפקטיבי היחידי. הריסון דרש בדו"ח להעלות מיידית כמאה אלף פליטים לא"י. טרומן נתן את הסכמתו לכך ממניעים הומניטריים גרידא, מפני שרצה לצאת ידי חובה כלפי הציבור האמריקני שהושפע קשות מאמצעי התקשורת ובמיוחד כלפי יהודי ארה"ב שחשו רגשות אשמה משום שלא עזרו ליהודי אירופה במהלך השואה. טרומן חשש מאוד להסתבך בסכסוך הערבי-יהודי-בריטי בארץ ישראל, ולכן קיווה שמדובר בהעלאה חד פעמית. הוא לא היה מעוניין במדינה יהודית בא"י, מפני שלא רצה לשלוח את הצבא האמריקני למזרח התיכון. הוא חשש מכעס ערבי ומחרם נפט, ולא רצה לערב את הצבא התשוש במלחמה נוספת. בכל אופן, בווין הבהיר באותו נאופ שהוזכר בסעיף הקודם כי אין בכוונתו לקיים את דו"ח הריסון, ומכסת העלייה תיוותר כשהייתה. דו"ח הריסון לא יצא, בסופו של דבר, אל הפועל.
למרות סירובו של בווין לחרוג ממכסת הספר הלבן, הוא הציע הקמת וועדה משותפת לאנגליה ולארה"ב, אשר תבדוק שנית את מצב העקורים והפליטים באירופה ותשקול את אפשרות קליטתם בשטחי ארץ ישראל. זוהי וועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. בווין חשב שכך יגרור את ארה"ב למעורבות פעילה בבעיית א"י, וכשארה"ב תתעמת מול הערבים בעצמה היא תחזור בה מהעמדות הפרו ציוניות שמציג דו"ח הריסון. חברי הוועדה היו 6 נציגים בריטיים ו- 6 נציגים אמריקניים. חברי הוועדה ביקרו בכל מחנות העקורים באירופה וגבו עדויות רבות. המראות במחנות היו מזעזעים ביותר, והחברים התרשמו מדרישתם הבלעדית של העקורים לעלות לא"י. במאי 1946 פורסמו מסקנות הוועדה: העלאה מיידית של מאה אלף עקורים לא"י, ביטול חוק הקרקעות מ – 1940 (כלומר – הסרת ההגבלה על מכירת קרקעות)) והקמת משטר נאמנות מטעם האו"ם שיחליף את המנדט וימנה את בריטניה כ"נאמנה". הוועדה אמנם לא ביטלה את הספר הלבן, אך הייתה מכה קשה לבווין מפני שרצתה לבטל את הספר הלבן ולערער את יציבות המנדט הבריטי. בנוסף, בווין התאכזב לראות שטרומן תומך בתכנית, כך שהוא לא נגרר, בניגוד לציפיות, לעמדות אנטי-ציוניות.
בווין אמנם רצה לדחות ביתר שאת את מסקנות הוועדה, אך לא רצה לאבד את תמיכת האמריקנים, וכך עלתה תכנית מוריסון גריידי. גריידי האמריקני ומוריסון הבריטי העלו בקיץ 1946 נוסחה שכבר הוצעה בזמן המלחמה:
ארץ ישראל תחולק לארבע מחוזות; ערבי, יהודי ושניים בשליטה בריטית – ירושלים והנגב. ממשלות המחוז הערבי והיהודי יעסקו רק בענייני פנים, בעוד שהממשל הבריטי המרכזי יעסוק בהגנה, חוץ, מסים וכולי. המחוז היהודי יהיה כ- 17% מהארץ, הערבי 40% ושני האחרים כ – 43%.
הקונגרס הציוני ה- 22 בבאזל דחה את התכנית וסירב לשלוח נציגים לדון בתכנית בוועדת לונדון. ויצמן לא נבחר כיו"ר הנהלת הסוכנות, מפני שתמך שהשתתפות.
גם טרומן דחה את התכנית מפני שנראתה לו כלא יעילה, והודיע לאטלי (ראש המשלה הבריטי, הממונה על בווין), שהוא איננו מקבל את התכנית וממשיך לתמוך עקרונית בעליית מאה אלף יהודים לא"י, למרות התנגדות משרד החוץ האמריקני הפרו ערבי.
משנכשלה תכנית מוריסון גריידי ניסה בווין להעלות עוד הצעה כושלת בוועדת לונדון, בה השתתפו רק נציגים בריטיים וערבים, אך נכשל שוב. כך נסתם הגולל על הפתרונות הבריטיים, ובווין העביר את שאלת א"י לאו"ם.
