ראה עמוד ראשי: הקהילה היהודית בבגדד של ימי הביניים
תחת השלטון המוסלמי נחשב הציבור היהודי שישב בחליפות כמיעוט שזכאי לחיות את חיי הדת והחברה באוטונומיה מלאה וללא הפרעות מצד השלטונות. היהודים (והנוצרים) הוגדרו כ"עם הספר", שבתקופה שלפני האיסלם זכו להתגלות האל וניתן להם דבר אלוהים בצורת התנ”ך, שהאיסלאם מקבל בחלקו. אמנם דבר האלוהים עודכן בפי הנביא מוחמד אך היהודים עדיין נחשבו כמי שבדתם קיים יסוד של דבר האלוהים. בכך הם נמצאו כראויים לקבל מעמד משפטי של "בני חסות" – מעמד מיוחד המעיד על איכותם הדתית העדיפה על זו של עובדי אלילים, אבל בעלי מעמד נחות מזה של המוסלמים.
מעמד בני החסות הבטיח ליהודים הגנה על החיים והרכוש, וכן אוטונומיה דתית, תרבותית ומשפטית מלאה. בתמורה להגנה על הנפש והרכוש, היו היהודים חייבים בתשלום מס שנתי קבוע- מס גולגולת. תשלום המס היה למעשה תנאי לקבלת החסות מהשלטון המוסלמי.
"תנאי עומר" המיוחסים לחליף השני עומר אל-חטאב (634-644) מבטאים בצורה ברורה ביותר את מעמדם כבני חסות: מסמך זה מתייחס לחובה לשלם מס גולגולת תמורת ההגנה על רכושם וחייהם, ומפרט כללים שונים החלים על היהודים (והנוצרים) שמטרתם לבטא בפומבי (בציבור) את מעמדם הנחות של היהודים ביחס למוסלמים- טלאי על הבגד, איסור נשיאת חרב, איסור רכיבה על סוס, ביגוד שונה, איסור הקמת בתי כנסת חדשים ועוד (פירוט במחברת).
המעמד המשפטי של "בני חסות" שהוענק ל"עמי הספר" על ידי השלטון המוסלמי כרך בתוכו זכויות וחובות. הוא דרש מהם לשלם מס מיוחד לשליט ולהכיר בעליונות האיסלאם ובתמורה קבלו היהודים הגנה על הנפש והרכוש והתאפשר להם לקיים אוטונומיה דתית-משפטית. ההכרה של השלטון המוסלמי באוטונומיה הדתית והחברתית של היהודים באה לביטוי באופן מינוי ראש הגולה. המינוי עצמו היה פרי ההחלטה של הקהילה היהודית והיא הובאו לידיעתו של השליט שאישר אותה במתן כתב מינוי. השליט העניק להחלטת הקהילה את תוקף השלטון.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ערים וקהילות
