דיני תאגידים: תובענה ייצוגית
הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה
האם יש לתובעים עילת תביעה אישית כבעלי מניות או האם מדובר בעילת תביעה של החברה שצריכה להיות מנוהלת במסגרת תביעה נגזרת?
מהי תביעה ייצוגית? מכשיר שנועד להתמודד עם סיטואציה של תובעים רבים עם עילות תביעה דומות. כלי זה מוסדר בחוק התובענות הייצוגיות. אין הסדר ספציפי ביחס לחברות / תאגידים אלא ההסדר כללי והרציונאל זהה.
אחת הסיבות להגשת תביעה ייצוגית היא כי סביר להניח שאם התביעה של כל אחד היא קטנה לא יהיה לו כל תמריץ להגיש את התביעה.
ביהמ"ש בודק האם באמת העילות דומות, האם הגיוני לנהל זאת כתביעה ייצוגית, האם עו"ד מתאים לייצג את כל הקבוצה וכו'.
איך מכשיר זו מתקשר לדיני התאגידים? לפני בחינת השאלות הספציפיות ביהמ"ש דן בשאלה האם בכלל יש עילת תביעה אישית לבעלי המניות, או שזו עילה של החברה. אם זוהי עילה של החברה אין מה לנהל הליך של תביעה ייצוגית אלא של תביעה נגזרת.
לכאורה מדובר בשאלה פשוטה. אולם יש כאן מתח לא קטן – ככל שהעילה משותפת לכל בעלי המניות היא יותר ויותר מתקרבת לעילת תביעה של החברה. ככל שהיא משותפת לחלק קטן יותר מהם היא פחות ופחות ייצוגית.
פס"ד מגן וקשת: טמפו היא חברה ציבורית שיש לה בעלי שליטה. טמפו פלסטיק היא חברה פרטית בבעלות מלאה של בעלי השליטה של טמפו הציבורית. דרשו מהם לעשות מיזוג כשיצאו לשוק, מאחר ויש פה פוטנציאל רציני שייעשה הסכם של רכישת בקבוקים בתמחור כזה שכל הרווח מטמפו יעבור לטמפו פלסטיק. לכן דרשו התחייבות למזג את החברות לפני ההנפקה- טמפו ירכשו את החברה טמפו-פלסטיק ויתנו לבעלי השליטה מניות בתמורה.
החשש: גם אם העסקה למיזוג הגיונית, האינטרס של בעלי מניות המיעוט הוא שהמחיר יהיה הוגן, ואילו העסקה הייתה בשווי גבוה מידי ומופרז. לכן תבעו גם את מי שעשה את הערכת השווי וטענו כי היא שגויה ומוגזמת.
בסופו של דבר תבעו בגין עילות רבות וכל מה שאפשר.
השאלה העיקרית היא: של מי התביעה- של בעלי המניות או של החברה? הפגיעה היא בחברה כי החברה שילמה מחיר גבוה מידי, והדרך לתקן זאת היא ע"י פיצוי לחברה.
ביהמ"ש קובע שמדובר בתביעה נגזרת ולא בתביעה ייצוגית שכן עילת התביעה אינה אישית לבעלי המניות אלא לחברה, והנזק של בעלי המניות הוא רק נזק עקיף שאינו מקים עילת תביעה.
לעניין התביעה נגד מעריך השווי: ביהמ"ש קובע כי למרות שניתנה חוו"ד לדירקטוריון, חובת הזהירות היא לחברה ולכן המעריך יכול להגן על עצמו אם יחתום על הסדר שיפוי/פטור מהחברה על הטלת אחריות עתידית.
לעניין רואה החשבון: החוק קובע כי לרואה החשבון יש חובה גם כלפי החברה וגם כלפי בעלי המניות.
170. (א) רואה החשבון המבקר אחראי כלפי החברה ובעלי מניותיה לאמור בחוות דעתו לגבי הדוחות הכספיים.
לסיכום, המבחן שקובע ביהמ"ש לבחינת קיומה של תביעה ייצוגית:
(1) האם הנזק של בעל המניות הוא נזק עצמאי ושונה מהנזק של החברה (נזק שנגרם באופן ישיר), או שהוא רק ביטוי לפגיעה של החברה.
(2) האם הנזק הוא לבעל מניות מיוחד או שמא לכל בעלי המניות?
מדוע המבחן מבלבל? כאשר הטענה מתבססת על עסקאות בעלי שליטה- מצד אחד כל בעלי המינות נפגעו כי כל ערך המניות ירד, אולם בעל השליטה מתייחס לעסקה באופן אחר- מכיס אחד מרוויח ומכיס אחר מפסיד אבל פחות.
בכל זאת השופטת שטרסברג כהן משאירה חריגים-
- קיפוח
- הפרת זכות חוזיות
- נזק ייחודי לבעל מניות/קבוצת בעלי מניות.
פס"ד דרין: דיסקונט השקעות מכרה לוורטהיימר את כל המניות שהחזיקה בישקר. בעל מניות בדסק"ש רוצה לתקוף את העסקה. הוא טען שהמכירה הייתה במחיר נמוך מידי (עסקת הפסד). הבעיה- יש בנוסף את אי.די.בי (בעלת שליטה בדסק"ש) שהאינטרס שלה למכירת המניות בשווי נמוך הוא מכיוון אחר.
[רקע: בפרשת ישקר נקבעה חובת דיווח של חברה פרטית שבבעלות חברה ציבורית. וורטהיימר (בעל השליטה בה) לא היה מרוצה מפס"ד זה והלך לפתרון של מכירת החברה (העברת הבעלות). אולם הבעיה הייתה שדסק"ש לא רצו למכור. לכן וורטהיימר קנה מניות באי.די.בי כדי להתחיל ללחוץ ולהפוך להיות בעל השפעה בה ולהציק להם. ואז בעלי השליטה הבינו את הרמז והסכימו למכור את המניות בחזרה בתמורה לכך שהוא ימכור את המניות שלו באי.די.בי].
אם העסקה הייתה מובאת היום לאישור, מדובר בעסקה חריגה שככה"נ יש לבעל השליטה בה עניין אישי כי הוא מקבל הטבה עקיפה מסוימת ע"י כך שיורד מבעל השליטה של אי.די.בי החשש שימשיכו להציק להם. האינטרס היחיד של בעל מניות המיעוט בדשק"ס הוא מכירה בשווי גבוה ככל הניתן, שמשקף את השווי האמיתי.
הטענה כאן היא של בעלי המניות מהציבור כי העסקה בעצם נעשתה תוך הפרה של תקנות ניירות ערך (שכיום חלקן בחוק עצמו) והפרות חובות אמונים, זהירות וכו'.
כל התביעה בכלל לא נידונה לגופו של עניין כי לא מדובר בעילת תביעה איישת של בעלי המניות אלא בתביעה של החברה שצריכה לדון כתביעה נגזרת.
האם מדובר בהחלטה הגיונית? כן. זה מקרה די פשוט של תביעה נגזרת הפגיעה היא של החברה וניתן לתקן ע"י השבת כסף לחברה.
מבחן עזר נוסף: אחת מהסיבות שבגינן ההחלטה חשובה היא כי ההקפדה על עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת אינו רק עניין פורמאלי אלא חשיבות פונקציונאלית בהגנה על נושים. אם מחר דשק"ס היא על סף חדל"פ ובא בעל מניות שרוצה לתבוע עילת תביעה אישית על הנזק שנגרם לו- הכסף צריך להגיע לחברה כדי שיתחלק בין כולם ולא רק בין בעלי המניות שתבעו. זה מעלה שוב שאלה מעניינת: חלק גדול מעסקאות בלעי שליטה ניתן לדון בהן במסגרת כללי החלוקה- מתן הטבה לבעל מניות שנובעת ממעמדו כבעל מניות, ואם היא לרעת החברה יש בה גם אלמנט של פגיעה בנושים.
לכן, בפס"ד זה מבחינה מהותית קל לקבוע שלמעשה זכות התביעה צריכה להיות של החברה ולא של בעלי המניות.
פס"ד זה מעלה כמה שאלות משפטיות-
(1) לפי המצב המשפטי שהיה שם, לכאורה הייתה עילת תביעה לפי חוק ניירות ערך. ביהמ"ש אומר שפורמאלית יש זכות לתבוע לפי חוק ניירות ערך- אך עדיין מפעיל מבחן מהותי על זכות התביעה הפורמאלית כביכול ובוחן האם הפגיעה היא מסוג הפגיעות עליהן חשב המחוקק שהעניק זכות תביעה אישית.
(2) התובעים הסתמכו על טענה חצי פורמאלית- הסתמכו על פרשת מגן וקשת וטענו שיש להם עילה אישיתß קיפוח. פס"ד זה ניתן לאחר פרשת בכר שקבע את העיקרון כי חלוקת משאבים לא הוגנת בין הרוב למיעוט מהווה בסיס לעילת קיפוח. לכן בעלי המניות טענו לחלוקה לא הוגנת לטובת בעלי השליטה. השופט ברק לא בוחן מי נהנה אלא מי נפגע- קיפוח נועד למצב של פגיעה ישירה בבעלי המניות (כמו פגיעה בזכויות ההצבעה, דילול וכולי) ולא חל פונקציונאלית במצב בו הפגיעה בסופו של דבר נובעת מדברים הנעשים ברמת החברה (נכס של החברה). הבעיה באבחנה, גם אם היא הגיונית, היא שנניח והיו מפעילים אותה בפרשת בכר- לכאורה גם שם זה היה מתקבל. שזה למעשה בדיוק מה שניסו לטעון הנתבעים בפרשת חסקי.
פס"ד חסקי: המשיבים טענו כי מדובר בטענות על מעשים שנעשו בחברה, ולכן המקום לטען הוא במסגרת הליך של תביעה נגזרת ולא ייצוגית כי זו עילת תביעה של החברה. זה ביחס להחלטות ניהוליות של החברה. בפרשה זו ביהמ"ש הולך קצת לכיוון אחר- הוא אומר כי לא מדובר בחברה רגילה אלא בחברה הדומה לשותפות, ולכן יש פה ציפייה לגיטימית של בעל המניות להיות יותר מעורב והאבחנה הפורמאלית פחות חשובה. מכך אנו מסיקים כי אולי בכלל השאלה האמיתית של היקף עילת הקיפוח אינה מבחן טכני שבוחן האם הפגיעה היא בחברה או לא, אלא אם מדובר בחברה ציבורית גדולה אז באמת האבחנה הפורמאלית יותר חשובה. אולם בתי המשפט לא עושים זאת באמת מעבר להתבטאות מסוימת בפרשת חסקי, ובקריאה של כלל פסקי הדין- לא עולה מפורשות כי סוגה של החברה (פרטית/ציבורית) הינה בעלת חשיבות לעניין האבחנה הזו.
פס"ד גרינפלד: מדובר בניסיון התובעים לטעון במסגרת חריג של דרין לקיום קיפוח. היה ניסיון לטעון לתביעה מהסוג של קוסוי נגד בעלי שליטה שמכרו את השליטה לקבוצה שהביאה להתרסקות החברה. פס"ד קוסוי קובע כי חובת בעל השליטה היא כלפי החברה ולכן ביהמ"ש קובע בהסתמך על דרין כי התביעה צריכה להיות נגזרת. אולם, בגלל שהתביעה / ערעור הוגש לפני ההחלטה בעניין דרין, ועדיין לא התקבלה ההחלטה, ביהמ"ש מחזיר את התיק ומבקש שיטענו כעת בהסתמך על פרשת דרין.
ומכאן התובעים טוענים שהחברה נמצאת בקשיים בגין מכירת השליטה (החריג שנקבע בדרין). לטענתם אם החברה תגיש את התביעה זה לא יעזור לפצות אותנו כי הכסף ילך לנושים ולכן זה נופל בחריג של דרין שמצדיק בנסיבות אלו לאפשר תביעה אישית, כדי שבעלי המניות יהיו מוגנים.
זו החשיבות לשאלה האם להגיש תביעה נגזרת/ייצוגית. אם יש חדל"פ בעלי המניות לא יכולים להגיש תביעות נגזרות. הם לא יכולים להגיש תביעות אישיות כאשר ברור שאם מישהו צריך לקבוע פיצוי זה החברה, לא רק כטענה פורמאלית אלא גם מבחינה הגיונית- כי הכסף אמור ללכת לנושים. אנו רואים דרך השאלה הפרוצדוראלית של מי מפעיל את זכות התביעה, את אחת החשיבויות הפונקציונאליות של האישיות המשפטית הנפרדת כדבר המגן בעקיפין על הנושים. עובדה זו עומדת לצד הקביעה לפיה חובת האמונים/זהירות היא כלפי החברה.
פס"ד הררי: תביעה של מפרק על הפרת חובות אמונים של המנהל. נקבע כי אם כאשר עשו את ההפרה עשו זאת בהסכמה של 100% מבעלי המניות אין כלל הפרה כי חובת האמונים אמנם פורמאלית לפי החברה אבל באמת נועדה להגן על בעלי המניות. זה לא מסתדר עם פרשת גרינפלד– בה נאמר ע"י ברק כי האבחנה בין למי הטובה חשובה לנושים במקרים של חדל"פ.
מבחינת הנתבעים: למה חשוב להם שתהא תביעה נגזרת ולא ייצוגית?
- האינטרסים שלהם הפוכים לאינטרסים של התובע- פרוצדורה קשה שתקשה על התביעה וכסף שיכול להרתיע.
- כל נתבע תמיד יעלה כל טענה פרוצדוראלית שהוא יכול לטעון.
מבחינת התובעים: למה חשובה להם תביעה ייצוגית?
מי שמגיש את התביעות הללו הם באמת עו"ד. השאלה למי ילך הסעד (הכסף) אינה הסיבה היחידה להתעקשות על תביעה ייצוגית. אז מה כן?
- הפרוצדורה לאישור תביעה נגזרת היא הרבה יותר תובענית מתביעה ייצוגית וקשה לקבל את האישור כפי שראינו (עילה לכאורה, תו"ל, לטובת החברה.
- התמריץ לתובע: בתביעה נגזרת התובע לא מקבל את כספי התביעה. אולם בית המשפט יכול כזכור לתת לו גמול, גם בתביעה נגזרת (סעיף 201).
- כסף: עד היום יש בחוק ניירות ערך סעיף לפיו רשות ניירות רך יכולה לעזור לתובעים במימון תובענות ייצוגיות, מה שאין בתביעות נגזרות. בתביעה נגזרת המימון ייעשה ע"י החברה רק אם התובעים זכו. לדוגמא רשות ניירות ערך ממנים מומחה שייתן חוו"ד. המומחה לא יעשה זאת ללא כסף- ובתביעה נגזרת המימון יהיה יותר בעייתי כי זה ייצא מהכיס ויכול להיות שהכסף יוחזר אם באמת יזכו. הסעיף נובע מהאינטרס הציבורי בתביעות ייצוגיות. יש הצעה היום לתיקון חוק החברות- הסמכות של ניירות ערך לממן את התביעה הייצוגית תחול גם בתביעות נגזרות לפי חוק החברות.
נבחן מקרה- נניח שפס"ד גליקמן היה מתרחש בחברה ציבורית. בעלי שליטה הנהנים מפעילות החברה, ויש בעלי מניות מיעוט (מהציבור) שהחברה באה אליהם בהצעה לעשות מהלך דומה.
תובע כזה, בעקבות פרשת גליקמן, רוצה גם להגיש תביעה, אלא שמדובר בחברה ציבורית ולכן רוצים להגיש תביעה לביהמ"ש. איזה תביעה נגיש?
אם היו משלמים בגליקמן מחיר ריאלי על המניות- בלעת מניות המיעוט לא הייתה נפגעת. אם אני רוצה לחייב לתת צו שמי שישתתף ישלם לחברה את ההפרש בין מה ששילמו בפועל עבור השווי האמיתי- מבחינה פורמאלית הכסף הולך לחברה, זה אמור לפצות את בעל מניות המיעוט.
מכירת מניות במחיר נמוך אינה משפיע על הנושים- זה משפיע רק על היחס בין בעלי המניות. זה יכול אף להיות לטובתם אם בהקצאה נכנס עוד כסף לחברה! אין פגיעה בכרית הביטחון של הנושים שכן לא יצא כל נכס מהחברה לבעלי המניות. להפך- לחברה יש יותר כסף.
לכן הפתרון יכול להיות ע"י ביטול ההקצאה. בישראל זה עדין לא נידון בצורה מסודרת (האם יש לעשות תביעה נגזרת/ייצוגית).
ההבחנה בין הגשת תביעה ייצוגית לנגזרת הופכת להיות בעייתית כשמודבר בסיטואציות של הנפקת מניות המערבים אלמנטים של מעורבות החברה מחד, וגם פגיעה ישירה בבעלי המניות מצד שני.
אחת הבעיות היא היקפה הרחב של עילת הקיפוח בארץ- כל דבר שמביא לפגיעה בחברה ובבעלי המניות יכול טכנית ליפול במסגרת עילת הקיפוח (עילה אישית של בעלי המניות), ולכן יש בהקשר של סוג התביעה צורך להכריע בסופו של דבר לגבי השאלה של גבולות עילת הקיפוח.
יש לזכור שניתן לבסס עילת תביעה אישית גם על חובת אמונים/חובת זהירות אישית בהתבסס על פס"ד קוט.
בכל מקרה, בין השאר בגין ההתעסקות באבחנה בין נגזרת לייצוגית והתעקשות שתובעים להמשיך במסלול הייצוגי- נוצר פער דרמטי בין הבעיה האמיתית בשוק ההון (עסקאות בעלי עניין) לבין הפסיקה. חשוב לשים לב שאין פס"ד בקורס שדן לגופו של עניין בשאלה איך בתי המשפט יסתכלו ויבחנו עסקאות בעלי עניין בחברה ציבורית. אנו הולכים רק לפס"ד נצבא שדן בנושא אחר. אין פס"ד בו ביהמ"ש קובע שמדובר בעסקה עם בעלי עניין וכי חובות הדירקטורים/ בעלי השליטה הן X. יש פער בין החוק לבין האכיפה בפועל.
מצבים לקיומן של עילות תביעה אישיות:
(1) חוק ניירות ערך מעניק עילת תביעה אישית. אולם המודל בחוק זה שונה לגמרי- ניתן להגיש תביעה נגד נושא משרה, אבל הנזק שמבקשים בגינו פיצוי הוא על רכישה/מכירה של ניירות ערך. לכן, החוק מתעסק בעיקר בדרישות גילוי / נותן זכות תביעה למשקיע בניירות ערך (מניה/אג"ח), אך עילת התביעה היא אזרחית על נזק שנגרם לו בגלל גילוי לא נכון. לדוגמא: רכישת מניה במחיר גבוה מידי. ברור שזו עילה אישית לבעל המניות (לא שוויוני לכל בעלי המניות).
(2) פס"ד הבנק למסחר: הבנק התפרק. לא ניתן להגיש תביעה נגזרת כי החברה בפירוק (סעיף 205). בעל מניות בא ואמר שיש תביעות של המפרק נגד נושאי המשרה (ותיקים פליליים) אבל גם הוא רצה להצטרף לחגיגה- עו"ד בא ורוצה לתבוע לפי ס' 170(א) (תביעה ייצוגית בהסתמך על העילה אישית שיש כלפי רואה החשבון). הטענה- רואה החשבון היה צריך לגלות את המעילה ולכן משלא עשה כן- נגרם נזק לחברה שקרסה וכל בעלי המניות הפסידו ולכן הוא רוצה להגיש תביעה ייצוגית של בעלי המניות. האם יש לאפשר תביעה ייצוגית במקרה זה?
אין היגיון שהמפרק יתבע את רואה החשבון וגם תהא תביעה ייצוגית של בעלי המניות- זה רק נזק משני. כנראה הרעיון הוא לאמץ מודל של חוק ניירות ערך. ייתכן שהכוונה היא שאם יש נזק שנגרם לי כבעל מניות בהסתמך על חוו"ד- תקום לי תביעה אישית.
אולם במקרה זה, בדרך שבה התביעה נוסחה, לא פלא שבית המשפט מחק את התביעה על הסף וקבע שאינה מתאימה להתנהל בדרך בה הוגשה- התובע מנסה לעקוף את התביעה הנגזרת שלא יכול להגיש כי ישנו מפרק לחברה.
