מדיניותו של פ.ד רוזוולט: "המערך החדש", עקרונותיו ודרכי ביצועו
בבחירות שהתקיימו ב-1932 זכה פרנקלין דלאנו רוזוולט (FDR) לאחר שהנשיא הרפובליקני הובר לא הצליח לבלום את השפל הכלכלי בארה"ב. רוזוולט ידע כי לא יוכל לחזור לקפיטליזם הישן הדוגל באי-התערבות המדינה. עם זאת הוא ידע כי הפתרון חייב להיות בעל אופי קפיטליסטי, בהתאם לרוח העם האמריקאי. הוא לא הלך לכיוון הקפיטליזם הישן הדוגל באי-מעורבות הממשלה, אך גם לא לכיוון סוציאליזם והלאמה (בצורה הקיצונית ביותר: קומוניזם). רוזוולט העדיף קפיטליזם בעל מדיניות גוברת של הממשל. הממשל היה צריך לקחת כעת אחריות על רווחת החברה.
מיד עם היבחרו החל רוזוולט בתהליך חקיקה איטנסיבי שיאפשר לאנשים למצוא תעסוקה, ובנוסף פיקוח על פעולות הבנקים, כדי לשמור על יציבות המטבע. הרפורמות שנעשו אסרו צבירת זהב, קיצצו במשכורות אנשי מנהל וחברי קונגרס והקציבו 3 מיליארד דולר לעבודות ציבוריות.
דרכי פעולתו של רוזוולט בתחום החקלאות:
החוק להסתגלות חקלאית הבטיח פיצוי לחקלאים על אובדן תוצרת מכוון במטרה למנוע עודפים וירידת מחירים.. במקרים רבים הושמדו עודפים גדולים של ייבול כדי לשמור על מחירי התוצרת בחקלאות. כמו כן ננקטו צעדים להרחבת האשראי לאיכרים כדי להבטיחם מפני אסונות. הממשלה כיסתה חובות של חקלאים לבנקאים ע"י ניירות ערך ופריסת חובות לאורך זמן. חקלאים רבים קיבלו הטבות גדולות כדי שיגדלו גידולים חקלאיים באזורים בעיתיים.
חוק התיאום החקלאי: הקמת בנקים למשכנתאות, שתפקידם להבטיח תמיכה במחירי התוצרת החקלאית.
קשיים בביצוע: הפסקה למעשה של העסקת פועלים עונתיים בחקלאות- הגברת האבטלה.
בתחום התעשייה:
מנהל ההבראה הלאומי רצה לארגן מחדש את התעשייה באופן שהממשל הפדרלי יוכל לקפח עליה. המנהל החדש דרש מהמפעלים לפרסם "קודים מוסריים"- עקרונות התנהגות. הם נדרשו לפרסם מחירים, לקבוע שעות עבודה ותנאי העסקה. מאות מסמכים כאלה פורסמו, ומי שלא פרסם עקרונות משלו אכפו עליו את הקוד המוסרי. אך המפעלים המונופוליסטים בד"כ התעלמו מקודים אלה והשתלטו על המשק עם קודים משלהם.
חוק ההבראה הלאומית של התעשייה: חוק זה ותקנותיו שיפרו את תנאי העבודה של הפועל.
צמצום שעות עבודה, הסכמי עבודה קיבוציים, שכר מינימום, איסור העסקת ילדים, שכר העובד בענפים מועדפים, אישור לארגונים מקצועיים לפעול בכפוף לפיקוח ממשלתי.
חוק הביטוח הלאומי: הבטחת פנסיה חודשית, סיוע למובטלים, ביטוח זקנה ונכות, מימון שירותי בריאות והעסקת מובטלים בעבודות ציבוריות.
קשיים בביצוע: בית המשפט העליון מבטל את חוק הבראת התעשייה ב-1935 בטענה כי הוא נוגד את החוקה. בנוסף, חשש ממדיניות סוציאליסטית, השנואה כל-כך על האמריקאים.
בשוק הכספים:
חשוב היה לשקם את הבנקים כדי להחזיר את אמון הציבור בבנקים כדי שיפקידו בהם את כספם. הבנקים נפתחו מחדש תוך ביקורת קפדנית כדי להבטיח את חסכונותיו של האדם הקטן. עתה ערך הכסף לא נקבע ע"י הבורסה, אלא ע"י הממשל הפדרלי בוושינגטון. חוק הבנקים הגביל את השימוש בהפקדות למטרות ספקולטיביות (ספקולטיבי =1. עיוני. הסתכלותי. מבוסס על חקירה ושיקול-דעת ללא בדיקה נסיונית. 2. שייך לספקולציה. לספסרות. להפקעת מחירים. רדיפת רווחים קלים וכו'. כגון קניית מניות) והקים מוסד לביטוח כספי המפקידים.
נחקק חוק הבנקאות: הגבלת הציבור המשקיע דרך בנקים. הפרדה בין בנקים כמוסד פיננסי למסחר לבין בנקים להשקעות.
קשיים בביצוע: התערבות ממשלתית רבה בחיי הכלכלה של האזרחים, בניגוד למסורת האמריקאית.
שיקום העבודות הציבוריות:
דאגה מיוחדת הופנתה אל המובטלים שמספרם הלך וגדל. הסוכנויות יזמו עבודות ציבוריות בהיקף ענק, בהן הועסקו מיליוני מובטלים: סלילת כבישים ומסילות, הקמת סכרים, חפירת תעלות ניקוז, הקמת גשרים, שיפוץ מבנים, הקמת בתי ספר ובתי חולים, נטיעת יערות וכו'.
אלפי מובטלים הועסקו בשמירה על אוצרותיה הטבעיים של אמריקה. מפעל מיוחד במינו היה זה של "רשות העמק טנסי-אוהיו", אשר יזמה ניקוז אדיר של נהר טנסי שהיה במקור לביצות מפיצות מחלות. עשרות אלפי פועלים בנו סכר, הסיטו את הנהר, ייבשו את הביצה והפכו את האזור לאדמה פורייה עליה הושיב הממשל אלפי איכרים.
קשיים בביצוע: מעורבות רבה מדי של הממשל, בניגוד למסורת האמריקאית.
שיקום מעמד העובדים:
בתקופה השנייה של הניו-דיל (לאחר 1935) החל הממשל לשים דגש על הטבת מצב העובדים באמצעות חקיקה שנועדה לשפר את תנאי עבודתם. המטרה הייתה להעמיק את תחושת העובד כי הממשל קשוב אליו. הממשל רצה באותה הזדמנות גם לנגח את אילי ההון הגדולים. חוקי עבוד ההוגנת הבטיחו שיפור ניכר. הישג החשוב ביותר היה חוק וגנר בשנת 1935 שקבע כי על בעלי עסקים לשאת ולתת על הסכמי עבודה עם נציגי העובדים באיגודים המקצועיים. חשיבותו בכך שהוא מראה שהממשל הפדרלי מכיר באיגוד המקצועי ומעודד הצטרפות לאיגוד.
בניית מערכת סעד ורווחה:
בשנת 1935 נחקק חוק הביטוח הלאומי שהבטיח לעובדים הכנסה לעת זקנה, ביטול אבטלה, קצבת נכות, סיוע לשאירים, גמלאים וקשישים. עד לניו דיל התבססה החברה האמריקאית על עקרון האינדיבידואליזם- כל אחד דואג לעצמו. רוזוולט טען שעתה הממשל אחראי לרווחת אזרחיו. אם מאמצי השיתוף הפרטיים נכשלים במתן עבודה למוכי גורל, זכאים הסובלים ממצוקה שלא באשמתם לבקש סיוע מהממשל, וכל ממשל הגון חייב למצוא את התרופה המתאימה.
קשיים בביצוע: חשש ממדיניות סוציאליסטית, השנואה כל-כך על האמריקאים.
הכישלון של הניו דיל:
אחד הכישלונות של הניו דיל נבע מכך שביצוע החוקים הרבים הצריך יכולת מנהלתית רבה, יכולת שלא הייתה לרוזוולט. הוא העדיף לרכז בידיו סמכויות במקום לתת אותן לאחרים. הוא גם הכפיל גופים ממשלתיים שלא לצורך, וכאשר סוכנות ממשתית אחת נכשלה במשימתה הוא הקים רשות מקבילה לה במקום לשנות את המערך של הרשות הקיימת. התוצאה של מדיניות זו יצרה הייתה מערכת בירוקרטית מסועפת, בזבזנית ולא יעילה.
כשלון נוסף של הניו דיל נבע מהתפיסה שיש לקיים כלכלה של מחסור, שבה ה- 1/3 התחתון של העם יצליח להגדיל את הכנסתו היחסית ע"י כך שישיג חלק גדול יותר של התוצר הלאומי. תפיסה זו הייתה מבוססת על החרדה מתוצאות עודף הייצור, עודדה הגבלות על הייצור ופיקוח על מחירים. התוצאה של מדיניות זו הייתה תפוקה מועטת ודווקא בתקופה שבה הנשיא עצמו הצהיר כי 1/3 מהאוכלוסייה סובל מתזונה ליקוייה ומחוסר ביגוד מתאים ודיור הולם.
רוב ההיסטוריונים טוענים, שגם אם הניו דיל לא הצליח לחלץ את ארה"ב מן השפל, הרי שאי אפשר להתעלם מן התרומה העצומה שהרים למען העם האמריקאי. עד לימי רוזוולט התעלם הממשל מהאזרח הקטן. רוזוולט הצליח לחדש את האמון בין האזרח הקטן לממשל, ובכך הצליח לחזק את המרכיב העיקרי של הדמוקרטיה האמריקאית. השפל הכלכלי לא הביא לעלייתן של תנועות קומוניסטיות אלא כתופעה שולית בלבד. רוב הציבור האמריקאי נשאר נאמן לדמוקרטיה.
שופרו היחסים בין המעביד, העובד והיצרן ע"י מתן חסות והגנה להתארגנות מעמדית, וחיזוק המו"מ בין העובד למעביד. הניו דיל יצר תשתית של ביטחון ע"י יצירת מערכת ביטוח חברתי לזקנה, מחלה ואבטלה.
