דיני תאגידים: מעמדו המשפטי של תקנון החברה
הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה
בעבר, לפי חוק החברות, הייתה מחלוקת לגבי מעמדו המשפטי של תקנון החברה. היו שראו בו כחוזה לכל דבר ועניין, והיו שראו בו מסמך משפטי ששונה מחוזה רגיל, ונמצא במתחם שבין חוזים לקניין, מה שמגביל את החופש של בעלי המניות שקובעים אותו.
לסוגיה זו נפקות ממשית דוקטרינרית: שאלת קיום תחולה של דיני התרופות בחוזים- אם התקנון כחוזה, משמע שחל עליו חוק החוזים (תרופות), וניתן לפנות לחוק זה למתן סעד לבעל מניות שלא פעל לפיו. אם התקנון אינו כחוזה, אין תוקף לחוק החוזים (תרופות).
כיום הדבר מוגדר במדויק בס' 17- התקנון כחוזה בין בעלי המניות לבין עצמם, ובינם לבין החברה. יחד עם זאת, יש לשים לב שמדובר בחוזה "מיוחד" ולא קלאסי, ולכן יש לעשות התאמות במעבר בין דיני החוזים לדיני החברות. מבחינה פורמאלית: זהו חוזה גם בין החברה לבעלי המניות, כאשר הוא נכתב שהחברה אינה קיימת בכלל, וקמה רק מתוקף החוזה. לכן, מבחינה אנליטית יש תופעה החורגת משגרת דיני החוזים.
מבחינה מהותית יותר, ההבדל הגדול בין חוזים קלאסיים לתקנון הוא מבחינת יכולת השינוי של התקנון. חוזים ניתנים לשינוי אך ורק על ידי הסכמת כל הצדדים. תקנון, לעומת זאת, ניתן לשינוי על ידי החלטת רוב בעלי המניות. מבחינת חוק החברות, ס'20(א), כל מה שנדרש לשם כך הוא רוב רגיל שיכול ע"י הצבעה דמוקרטית לשנות את מעבר החיובים ואת הזכויות השונות שקיימות לצדדים.
ß לכן,דיני החוזים יחולו לגבי תקנות התקנון, אולם, בנקודות ספציפיות, מהשינויים בין תקנון לחוזים, ייתכן ולא נפעיל את הדוקטרינות החוזיות הרגילות.
עקרונות משפטיים בסיסיים לעניין תקנון החוזים:
- ס' 30 לחוק החוזים קובע שחוזים חייבם לעמוד במבחן החוקיות ותקנת הציבור- ס'2 לחוק החברות מחיל זאת מפורשות על תקנון.
- קיומן של הוראות קוגנטיות של חוק החברות- נראה שבנקודות ספציפיות החוק שולל מקהל המתאגדים את החופש לכתוב חוזה כפי שהיו רוצים, וקובע מה חייבת להיות הוראה ביחס להסדר מסוים. לעיתים הדבר ייעשה מפורשות, ולעיתים כשאלה פרשנית שיהיה עלינו לבחון.
- הכפיפות של התקנון למערך הדינים החיצוניים לדיני החברות- מערך דינים המגבילים את החופש של הצדדים לעשות דברים מסוימים, וכפי שהדבר חל על חוזים הוא חל גם על תקנון. דוגמא מובהקת בהקשר זה- פרשת ברדיגו: שאלת הקשר בין החופש התקנוני של הצדדים, למול ההוראות הקוגנטיות של חוק הירושה שמגבילות את החופש של הצדדים.
עובדות: ישנה חברת טקסטיל שנשלטת ע"י 4 משפחות: ברדיגו+ 3 משפחות אחרות. מבנה השליטה חילק את הון המניות של החברה לשני סוגים:
(א) מניות השליטה- מקנות זכות הצבעה (השתתפות פעילה בקבלת ההחלטות בחברה). לברדיגו 7, ולכל משפחה 2ß לברדיגו שליטה על החברה.
(ב) מניות הוניות (הזכות לדיווידנד) שמחולקות באופן שוויוני (20,000 לכל משפחה).
- ככלל יש סוג נוסף של הזכות לדיווידנד בפירוק (קבלת עודפים שנותרים בקופת החברה לאחר תשלום כל החובות)
באופן רגיל, ההנחה היא שהמניות כולם מסוג אחד, ושיש שוויון מלא ביניהן. כלומר, אם המניות היו רק הוניות, ההנחה היא שמבחינת שליטה יש שוויון ביניהן.
לבעלי המניות "חופש גיוון" שמאפשר להם לגוון בין סוגי המניות, ובכך לגוון גם את סוגי הזכויות שיש לכל צד, כמו בעניין זה. ברדיגו לא הכניס השקעה ראשונית גבוהה יותר, אך בכל זאת קיבל מעמד איתן יותר בשליטת החברה.
שאלה בסיסית היא למה שיעשו זאת? שהרי דיברנו על כך שאחד מיתרונות בעלי המניות כנושים שיוריים היא היותם הומוגניים, ואילו יצירת גיוון מפרה את ההומוגניות. סיבות:
- אם לאדם מסוים היכולת להשתמש בשליטה באופן טוב יותר (מקצועיות/ אכפתיות).
- יכולות ניהול של מר ברדיגו והאמון של יתר המשפחות בו.
בעת תכנון המערך הם שכחו נתון אחד- שבסופו של דבר ברדיגו יום אחד ימות…
לאחר שחלה במחלה ממארת, והסיכוי למוות וודאי, המשפחות האחרות וברדיגו עצמו הבינו שליורשות של ברדיגו לא יוכלו למלא את הניהול כפי שעשה ברדיגו, ועל רקע זה אומץ סעיף חדש לתקנון החברה- ס'35א: במקרה של מוות בעל מניות מסוג א', המניות אינן ניתנות להעברה. ההחלטה התקבלה פה אחד (ברדיגו, שלושת המשפחות האחרות ואף בנות ברדיגו (היורשות)). כמו כן גם הוחלף כסף- הוא החזיר הלוואת בעלים ובכך עבר כסף מהחברה ליורשות.
השאלות שעלו בפס"ד:
(1) מה פירוש המניות? מה מעמדן של המניות לאחר שנקבעה חוסר העבירות?
- כל השופטים מסכימים כי דה-פקטו המניות פוקעות, ואין להן כל משמעות. המניות משקפות יכולת הצבעה גרידא, ולכן המניות פוקעות עם מותו של ברדיגו.
הצרה בפס"ד היא שמבחינת המערך החברתי, לאחר מותו של ברדיגו, הבנות הבינו שאפשר אולי בכל מקרה לנסות להרוויח- לטעון שההסכמה הזו שהמניות של האב פוקעות עם מותו אינה חוקית ולכן הן צריכות לרשת את מניות השליטה כמו את יתר רכושו של האב.
(2) טענה עיקרית: סתירה לס'8א בחוק הירושה: הסכם לעניין ירושתו של אדם שנעשו בעת חייו- בטלים. כלומר, ניתן לעשות הסכמים ביחס לרכוש שאני הולך לרשת, אך יש להגן על החופש של המוריש לשנות את הצוואה שלו עד לרגע האחרון. לא רוצים להגביל את בעל הרכוש במסגרת הבטחת ירושה שאינה ניתנת לשינוי. הן טוענו כי ס'35 יוצר הסדר חוזי אכיף בין ברדיגו ליתר המשפחות שבו תמורת מליון הלירות של פירעון הלוואת הבעלים, יתר המשפחות קנו שליטה בחברה- ברדיגו התחייב שהוא יוריש להן את השליטה בחברה. מכיוון שלא נתן להתחייב לכך במסגרת ס'8 לחוק הירושה, הרי שכל תקנה 35א נוגדת את הסעיף הקוגנטי בחוק הירושה- היא בטלה וחוזרים דיני הירושה הרגילים.
o ברק מסביר מדוע תקנה 35א תקנה ואינה נוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה. ברק מסביר כי קיימת אבחנה בין סיטואציות בהן אני מתחייב פיזית להוריש לאדם נכס, לבין סיטואציה בה יש התחייבות שלי שאינה להוריש, אלא הדבר הוא רק כפועל יוצא ממנה האדם השני יתעשר, והנכס באופן ממשי יעבור.
חברה שיש בה 2 מניות, שני בעלי מניות רגילות ושוות, אם אחד מהבעלים היה חותם על הסכם שבמותו יוריש את המניה, אזי זה נוגד את ס'8. אולם, אם מצד שני קובעים כי המניה פוקעת עם המוות, מבחינה כלכלית קורה בדיוק אותו הדבר- המניה השנייה משקפת כעת בעלות מלאה, שכן נותרה רק מניה אחת. אולם, פורמאלית יש הבדל שכן זו אינה הורשה כמטרה, אלא רק כתוצאה. על בסיס אבחנה זו ברק כותב את פסק דינו.
****בוחר בדרך הפורמאלית הקיצונית כדי להגיע לתוצאה הרצויה למרות שהוא עצמו שונה מכך ביותר…
לעניין דיני החברות, בשביל להגיע לתוצאה זו ברק מקיים דיון מהי באמת אותה מנייה, ומהו מערך הזכויות המשפטיות היא משקפת? אם המניה משקפת זכות קניינית מסוימת, אזי יש רשימה סגורה של זכויות קנייניות שמצויות בדין שהצדדים אינם יכולים לעצב זכות שלא לפי הדין. דיני חוזים מאפשרים לצדדים לעצב את הזכויות שלהן ככל העולה על רוחם. כדי להגיע לתוצאה שהצדדים יכולים להנדס את המניה באופן כזה שהוא פוקע עם מות בעל המניות, זה משקף תפיסה חוזית של המניה עצמה. התובנה העיקרית מפס"ד היא אותה ראיה כללית שהמניה משקפת זכות חוזיתß היכולת של הצדדים ליצור מניות שמתאימות לצרכים הספציפיים (כמו במקרה זה).
o השופטת בן פורת, בניגוד לברק, אומרת שאולי ס'8 לחוק הירושה אינו רצוי, ואנו רוצים לפרשו בצמצום, אולם מבחינת המהות הכלכלית של העסקה היא סותרת את ס' 8, ואין דרך אחרת להסתכל על עסקה זו. במידה רבה מאוד אם לוקחים את הפרשנות של בן פורת יש לנו הגבלה מאוד משמעותית על היכולת ליצור חוזים אישיים שבאמת פוקעים במותו של אדם אחר. אם פלוני לדוגמא זכיין של ארומה, וארומה קובעת שהזיכיון תקף רק כל עוד אני בחיים, יש בכך פגיעה רבה.
לקחים כללים: פס"ד משקף את הגישה שרואה בחברה פקעת של חוזים. זוהי צומת של חוזים בין בעלי המניות לבין עצמם, ובינם לבין החברה. אם אנו מקפידים על ניסוח משפטי מדויק, כולנו מתייחסים לבעלי המניות כבעלי החברה, אולם החברה כאישיות נפרדת אינה דבר לבעלות- החברה היא עצמאית, ולבעלי המניות יש בסך הכול חוזה עם החברה. בנוסף לכך, אימוץ הגישה החוזית כלפי תקנון החברה הוא חשוב במיוחד לאור העובדת שזכויות קנייניות נותרות תלויות סטאטיות וקשות לשינוי (תמיד נדרשת הסכמה המחזיק בזכות הקניינית), בעוד שהזכות החוזיות יותר חלשה וכך גם דינאמית וניתנת לשינוי. החוזה של בעל המניות עם החברה מיוחד מאוד, בכך שהוא יכול להיות נצחי, וחשוב שזכויות הצדדים יהיו גמישות לשם התאמתם למציאות הכלכלית, לצרכים של בעלי המניות ולנסיבות החדשות.
לסיכום, התוצאה היא כי גם בן פורת מסכימה לאכיפת תקנה 35א במובן זה שהיא כותבת את ההנמקה מ"השתק" (הבנות הסכימו לתקנה)- ההנמקות שונות אך השורה התחתונה של כולם זהה- אכיפת התקנה.
(3) שאלת עבירותה של המניה:
בפס"ד זה ביהמ"ש מאפשר לבעלי המניות לשנות את התקנון באופן זה שהוא מונע מאנשים להוריש את המניות (פוגע בעבירות המניה). לכאורה אפשר לקרוא את פס"ד כאישור כללי לבעלי המניות להכיר בהגבלת עבירות המניות- אולם יש להיזהר מפרשנות שכזו.
בנושא עבירות מניות, מקובל על מלומדים רבים (כמו חביב סגל) לראות ביכולת העבירות של המניה כאחד מהדברים הבסיסיים שמביאים להיכנסות להשקעה בחברה. כשאני נכנס להשקיע בחברה, אין לי זכות קנויה לקבלת דיווידנדים, ובמידה מסוימת, המינימום שיש לי הוא לפחות הזכות למכור את המניה ולממש את שוויה. פרשת פרי העמק דנה בבסיס ההסכמה (הגבלתה אחריות שהיא דבר כה בסיס עד שלא ניתן לשנותה ברוב רגיל). לדעת חביב סגל יכולת העבירות של המניה היא גם כחלק מבסיס ההסכמה, ולא ניתן לשנות זאת אלא בהסכמה פה אחד.
מבחינת ברדיגו אין קושי שכן ההסכמה הייתה פה אחד. אולם, במקרה אחר שאין הסכמה קיימת בעיה.
(4) שאלת ה"איך בכלל הגענו לד"נ" בסוגיה זו? ברק בפס"ד, באופן מפורש, טוען שאנחנו כאן רק כי עו"ד לא עשו את עבודתם כראוי- רשלנות מקצועית בעת ניסוח תקנה 35א.
ברק מציע לנו אופציה אחת- להצמיד זכויות הנהלה במניות (זכויות ההנהלה תהיינה מוגבלות). איזה הצעות נוספות קיימות? למכור את המניות, לעבור ממניות שליטה למניות רגילות ומעבר להסכם עבודה בין ברדיגו כמנהל לחברה. מתן ייפוי כוח לברדיגו להפקיע את המניות.
סיכום ההלכות החשובות בפס"ד:
- תקנון החברה לא יכול להיות מנוגד להוראות קוגנטיות של חוק החברות, ושל דינים אחרים (ירושה).
- המניה מייצגת זכות חוזית למול החברה, ולא זכות קניינית.
