פס"ד פרי העמק -סיכום
סיכום זה הינו חלק מאסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", חלק ממאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן אוסף הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה באתר
פס"ד פרי העמק : ניתן בתקופת משבר הקיבוצים והמושבים בארץ, כאשר גם הבנקים (המערכת הפיננסית) והמערכת הפוליטית מתגייסים כדי לשבור את המשבר הכלכלי. הייתה דרישה מאנשי הקיבוצים לתרום גם את תרומתם שלהם (כסף מהבית) לצד ההלוואות מהבנקים והפתרונות המערכתיים.
תקציר: פרי העמק היא אגודה שיתופית (שחברים בה קיבוצים ומושבים) שהגיעה לחדלות פירעון. באסיפה הכללית הוחלט ברוב של 27 חברי קיבוצים אל מול 9 מתנגדים חברי המושבים לוותר על הגנת האחריות המוגבלת וליחס את החובות לחברים באגודה השיתופית.
ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההחלטה. ביהמ"ש העליון מאמץ גם הוא את פסילת ההחלטה.
הסוגיות הנבחנות בפס"ד של השופט ברק (אל מול פרוקצ'יה):
¬ טענה ראשונה היא כי אגודה שיתופית היא למעשה שליח של חבריה, ומכוח דיני השליחות (ס' 2 קובע כי שלוחו של אדם כמותו וכי פעולת השלוח מחייבת ומזכה את השולח), ניתן לייחס לחברי האגודה את חובות האגודה. ברק דוחה זאת! אין יחסי שליחות בין האגודה לבין חבריה. לא כל מעשה של האגודה מחייב/מזכה את חברי האגודה. אם היינו מקבלים טענה זו, זהו בעצם ביטול דה-פקטו של האישיות הנפרדת של האגודה. יש להעיר כי ייתכן בקונטקסט מסוים שאגודה תהא שלוח של חבריה, אולם בנסיבות העובדתיות הקיימות הדבר אינו מתקיים, כלומר זה דבר אפשרי אך לא ראייה כללית של האגודה כשלוחה של החברים בה.
¬ שאלה שנייה שעולה היא לעניין היחס שבין האחריות המוגבלת של החברים באגודה למול עיקרון האישיות הנפרדת של התאגיד.
o ברק– טוען כי מדובר בשני עקרונות נפרדים. גם אם התאגיד לא בעירבון מוגבל, עדיין הוא מהווה אישיות משפטית נפרדת, משמע, חובות התאגיד אינן חובות החברים בו. אין יריבות ישירה בין הנושים של האגודה לבין החברים באגודה.
o פרוקצ'יה- לשיטתו, קיומה של הגבלת אחריות היא תנאי הכרחי לקיומה של אישיות משפטית נפרדת. הוא מודה לכך שבחוק ניתן למצוא דוגמאות לצורות התאגדות ללא אחריות מוגבלת (חברה שלא בע"מ, שותפות). אולם, זה שהמחוקק כותב משהו עדיין אינו הופך אותו לנכון.. ללא אחריות מוגבלת, בפועל, ישנו קו ישיר בין הנושים של החברה לבין בעליה, ולכן אין למעשה אישיות נפרדת כי אין לה יכולת להתחייב בפני עצמה, וחובותיה הם חובות הבעלים שלה.
o טייכמן– ניתן לגזור דרך אמצע בין ברק לפרוקצ'יה. ברק ופרוקצ'יה מכירים שניהם במצבים שאין אחריות מוגבלת. לדעת פקורצ'יה, במקרים אלו אין בעצם הבדל מצב של חדלות פירעון למצב של פירעון שוטף, ולכן אין אישיות משפטית נפרדת. אולם, טיעון זה אינו בהכרח נכון שבמצב השוטף איננו מטילים בכל רגע נתון חובות על הבעלים. לאורך פעילות החברה כן מתקיימת אישיות משפטית נפרדת. לעומת זאת, כמו שברק מצביע ובצדק, יש משמעות לנקודה זו של חדלות הפירעון, והיא לא זהה לאותו מקרה. כלומר, חדלות פירעון הוא מקרה חריג, ויש לפניו מחסומים, וגם במקרה של חובות לא בטוח שנגיע למצב של חדלות פירעון.
**כלומר, גם ברק וגם פרוקצ'יה מכירים בכך שכשאין אחריות מוגבלת לבע"מ, במצב של חדלות פירעון עה"מ יוציאו מכיסם לשם החזרת החובות. מבחינת פרוקצ'יה אין הבדל בין זה לבין מצב בו בשוטף אני צריך להוציא כסף כדי למלא את חובות התאגיד. אולם כן יש הבדל בין המצבים הללו, כי דרישת פירוק וחדלות פירעון היא מקרה חד פעמי שאינו אוטומאטי. לכן, ההבדל "הפרוצדוראלי" של פרוקצ'יה הוא מהותי ביותר.
יתרה מכך, הנקודה המרכזית שיש להתייחס אליה היא כי גם אם אין לנו הגבלת אחריות, עדיין קיימת אישיות שיכולה מצד אחד ליצור חבויות בפני עצמה, ואולי גם להיות כשירה להיות בעלת זכויות. בהקשר זה, פרוקצ'יה מתעלם מהפרדת הנכסים החיובית (מאמר h&k)- ברגע שאני מנהל את העסקים שלי בתאגיד שהוא בעל החובות והזכויות, העובדה שהכנסתי את הנכסים לתוך אותה אישיות משנה את המציאות הכלכלית, ו יש הבדל אם הנכסים הם בבעלות התאגיד ולא בבעלותי.
דוגמא: ישנו דוכן פלאפל, שלצורך מימונו יש הלוואה של 100 ₪ מבנק מזרחי. חוץ מזה יש את הנכסים הפרטיים שלי, שיש לי עליהם נושים (בנק הפועלים) של 200 ₪. העסקים שלי כשלו וכעבור שנה יש לי בקופה נכס עסקי בשווי 50 ₪, ונכסים פרטיים בשווי 50 ₪ גם הם. נניח תחילה כי אין אישיות משפטית נפרדת– הכול קופה אחת. לכן, בנק הפועלים יקבל 2/3 ובנק המזרחי יקבל 1/3. כלומר ללא תאגיד: המזרחי=66.666 הפועלים 33.333.
נניח והדוכן הוא חברה בע"מ. במקרה כזה: כל בנק יקבל 50 ₪, לפי מה שיש בקופה שלו.
אופציה נוספת: הקמתי חברה שאינה בע"מ (אופציה לא ריאלית במציאות), שכן אין כל טעם לכך, ולו מטעם הנושים הנזקים. לכן נבחן מקרה של חברה שלא בע"מ, או עם ערבות אישית.
אם כן במקרה זה:
בנק המזרחי: 60 ₪. [50 עסקי +10- פרטי)
בנק הפועלים: 40 ₪. (40 פרטי).
הסבר: החברה הוקמה שלא בע"מ, כלומר בנק המזרחי יש לו יריבות ישירה גם איתי. לכן, בחלוקת הנכסים, קודם כל 50 ש"ח של הקופה העסקית, משרתים רק אם החוב של בנק המזרחי, כי אין לי כאדם כל בעלות בכסף זה.
לאחר מכן, 50 ש"ח של בנק הפועלים- יש לו חוב של 200 ₪, ולבנק המזרחי יש ערבות אישית, ולכן הוא גם נושה פרטי. את 50 הש"ח, נחלק לפי היחס של 50 (חוב המזרחי) ל-200 (חובה הפועלים). ß ישנו שינוי של המציאות הכלכלית!!! ß הטיעון של פרוקצ'יה אינו מדויק לחלוטין.
אנו יכולים לראות מדוגמא זו שגם חברה שאין בה אחריות מוגבלת, משנה את המציאות הכלכלית ביחס למצב בו יש זהות מוחלטת בין הבעלים לחברה ויש לשניהם פול נכסים אחד. כלומר, עצם ההתבוננות על התאגיד כבעל אישיות משפטית נפרדת, מה שמאפשר לו להיות בעלים של נכסים, משנה את המציאות גם אם האחריות המוגבלת אינה קיימת
לפי טייכמן- חלק ממקור המחלוקת ביניהם הוא הראייה כי אישיות משפטית היא דיכוטומית, אולם לדעתו זהו משתנה רציף. יש סיטואציות בהן האישיות המשפטית יותר חזקה, ויש מצבים של שותפות, שזו גם אישיות משפטית אולם חלשה יותר. כלומר: יש לראות גם דרגות של חוזק באישיות המשפטית, ולא רק להכריע האם היא קיימת או לא קיימת.
¬ שאלת כוחה וסמכותה של האסיפה הכללית לייחס את החובות של האגודה לחברים: אילו היה מדבור בחברה, לא היה צורך בפס"ד, שכן ס' 20(ד) לחוק החברות קובע באופן מפורש שלא ניתן לשנות את עיקרון האחריות המוגבלת של בעלי המניות בחברה אלא אם כן כל בעלי המניות מסכימים לשינוי. כלומר- הפיכת חברה בע"מ, ללא בע"מß חובת קונצנזוס פה אחד של בעלי המניות. בפקודת האגודות השיתופיות אין הוראה דומהדרך אחת לפרש זאת היא באמירה שכנראה המחוקק לא רצה/דרש קונצנזוס במקרה זה לעומת המקרה של חברה. אולם, ברק לא הלך באפשרות פרשנית זו וקובע עקרון כללי לפיו כאשר אנו משנים דברים העומדים בבסיס ההסכמה התאגידית, מן אבני יסוד שכאלו, נדרשת הסכמה פה אחד של כל המתאגדים. עיקרון הגבלת האחריות הוא אחד מאותן אבני יסוד, ולאור כך החלטת האסיפה הכללית איננה תקפה.
פרשת אביאל: עסק גם בסיטואציה בה היה רצון לייחס את חובות האגודה (באופן יחסי) לאדם פרטי, וביהמ"ש הפעיל את הלכת פרי העמק, ובכך שלל את אופציה זו, שבניגוד לרצון החבר יבוטל עיקרון הגבלת האחריות.
ישנם פס"ד נוספים הדנים בשאלה מתי ניתן לבטל את האחריות המוגבלת. אחת הטענות היא כי קיומו של נוהג באגודה שאין אחריות מוגבלת מאפשר לייחס חובות גם בניגוד לרצון אחד מהחברים. בד"כ נוהג זה הוא כי בכל חודש אנו שולחים לחבר דו"ח עם ייחוס פרטני של החוב באגודה, ואם חבר במשך שנים מקבל דו"ח כזה כל חודש ולא פוצה פיו, מתוך כך ניתן לייחס לחברים הללו את חלקם היחסי בחוב האגודה השיתופית. ביהמ"ש העליון לא ביטל לחלוטין את האפשרות להעלות טענה זו, אולם קבע מסגרת נורמטיבית נוקשה. הביטוי לכך הוא פרשת אגודה שיתופית בעירבון מוגבל נ' רוט– עלתה טענת הנוהג, וביהמ"ש קבע כי : (א) לשם העלאת הנוהג יש להוכיח כי הוא קיים ספציפית ביחס לכל חבר, ולא באופן כללי. (ב) יש להוכיח כי החבר הסכים במסגרת הנוהג לשלול מעצמו את האפשרות לאי הסכמה עתידית. בפועל, אין אפשרות מעשית לעשות זאת כי זהו "נוהג" כאמור ולכן לא נעשה בכתב.
בפרשה מאוחרת יותר (96) אבו אברהם נ' בית נקופא: ביהמ"ש חוזר למבחנים של רוט ואומר כי יש לעשות זאת בכתב.
לסיכום: תיאורטית- יש פס"ד ברור להעלאת טענת נוהג עם דרישות, אולם מעשית- אין אפשרות לעשות זאת, אם אין הצבעה מסודרת/כתב מכולם.
ý הערה: בפס"ד הסיטואציה מוזרה- לא הנושים באים ומבקשים את הסרת הגבלת האחריות, אלא חברי האגודה עצמה מבקשים לוותר על הגבלת האחריות שלהם וליטול את החובות על עצמם. השאלה היא אם כן מה הייתה הסיבה של הקיבוצים לשם כך, בניגוד למושבים. כלומר- מה היו ניגודי האינטרסים בין 2 הקבוצות (מושבים/קיבוצים)? אותם קיבוצים שהצביעו בעד, מלבד היותם חברים באגודה השיתופית היו גם נושים של האגודה השיתופית, ולכן תמונת האינטרסים מתבהרת, שכן הכסף שייצא מהם יגיע חזרה עם תוספת של תשלום חברי המושבים. לכן, ברור גם למה ביהמ"ש מדגיש את הרעיון של בסיס ההסכמה של ההתאגדות, וחוסר הנכונות לאשר שינוי שכזה בכללי המשחק ללא קונצנזוס. לפס"ד כזה יש מחיר– כאשר אנו דורשים הסכמה פה אחד לדברים מסוימים, אנו נותנים זכות וטו לכל שחקן בודד, דבר המכרסם ברעיון "בסיס ההסכמה"!
- תופעת הבחירה השלילית (adverse selection).כשיש מצב של חוסר-סימטריה במידע, הצד בעל המידע יכול לנצל זאת. דרך להתגבר על הבעיה היא דרישת מידע- למשל של הבנק ממבקש ההלוואה.
- נושה בלתי רצוני (נזיקיים)- נושים שאינם יכולים לתמחר את הסיכון בעת ההתקשרות, ולכן יש הקוראים לבטל את האחריות המוגבלת ביחס לנושים לא רצוניים. (אחת הסיבות להקלה בהרמת המסך כלפיהם).
