סיכום מאמר: פיטר סינגר / מוסר, הלכה למעשה – פרק 4
מתוך המאגר: סיכומי מאמרים במשפטים
פיטר סינגר / מוסר, הלכה למעשה, פרק 4
מה רע בהמתה?
דוקטרינת חיי האדם גורסת שלחיי אדם יש ערך מיוחד הנבדל מחיי בעלי החיים. הדוקטרינה לא טוענת כי אסור נטילת חיי אדם פסולה תמיד – טענה כזו היא פציפיזם קיצוני שמתעלם ממצבי הגנה עצמית.
הוא טוען שכיום הדוקטרינה הינה חלק מהאתיקה החילונית שייתכן ומקורה הוא בערכי הדת.
בכל חברה ישנו איסור על נטילת חיים. החברות נבדלות בהגדרה מי הם אלו שאסור להרוג אותם: בשבטים – חפים משפע מקרב השבט עצמו; במדינות לאום – כל בני האדם בטריטוריה שלהם (לעיתים עם יוצאים מן הכלל של עבדים לדוגמא); כיום רוב המדינות מסכימות שאסור ליטול חיי אדם (ללא קשר לגזע, לאום ומין) בחריגים מסוימים: מלחמה, הגנה עצמית ולעיתים גם עונש מוות.
השאלה היא מדוע מותר לבצע הבחנה לפי המין הביולוגי אליו בני האדם מששייכים?
לפי בדיקה מדעית טהורה (של כרומוזומים וגנים) אין ספק כי גם עוברים נחשבים בני אנוש.
ג'וזף פלטשר (תאולוג פרוטסטנטי) הציע רשימה של "סיממני אנושיות": מודעות עצמית, שליטה עצמית, תודעת עתיד, תודעת עבר, היכולת להתייחס לאחרים, דאגה לאחרים, תקשורת וסקרנות.
הבחירה בין שתי ההגדרות תשפיע על הכרעה האם עוברים, בעלי פיגור שכלי ועוד הינם בני אנוש. אך חשוב שלא להכריע בשאלות מוסריות (כדוגמת האם הפלה הינה מעשה מוסרי) בעזרת בחירת מילים סמנטית.
לפיו הגדיר את ההבחנה הביולוגית – כ"בן המין הביולוגי הומו ספנייס", ואת ההגדרה של פלטשר כ"אדם": יצור מודע לעצמו או רציונלי (לכך התייחס גם לוק בכתביו).
ערך חיי אדם של בן המים הביולוגי הומו ספנייס
הפסול שבגרימת כאב ליצור אינו יכול להיות תלוי במינו הביולוגי של היצור. הבחנה זו אינה טובה יותר מגזעים המעדיפים אנשים המשתייכים לגזעם.
זוהי עמדה השונה לחלוטין מעמדתן של רוב החברות בעולם.
בהיסטוריה לא הייתה העדפה ברורה לבני המין הומו ספנייס: לא היה כבוד לחייהם של עבדים וברברים. אפלטון ואריסטו טענו שהמדינה צריכה לכפות המתה של תינוקות בעלי מום. ההנחה הייתה שמוטב לשים קץ לחיים שהתחילו ללא מזל מאשר לנסות להאריך אותם.
העמדה הנוכחית הופיעה עם הופעת הנצרות: לפי ההנחה התיאולוגית מי שנולד לזוג אנושי הינו בן אלמוות שנועד לאושר נצחי או לייסורי עד. המתה היוותה הפקרה של יצור אנושי לגורלו הנצחי.
דוקטרינה נוצרית אחרת גרסה כי מכיוון שאלוהים יצר את בני האדם נטילת חיי אדם הינה כנטילת רכושו של אלוהים. תומס אקווינס השווה נטילת חיי אדם היא חטא לאלוהים כשם שנטילת עבד הינה חטא לאדונו. בעלי החיים, לפי דוקטרינה זו, נתונים תחת שליטת האדם ולכן בני האדם יכולים ליטול את חייהם כל עוד בעל החיים אינו שייך לאחר.
אלו דוקטרינות שאינן נחלת הכלל כיום אך הן הושרשו באמונה המערבית הגורסת כי המין הביולוגי שלנו הוא יחיד במינו ובעל זכויות יתר.
ערך החיים של האדם
האם יש ערך מיוחד לייצור רציונלי המודע לעצמו?
אחת הגישות התומכת בהבדלה זו אומרת שנטילת חיים של יצור רציונלי ללא הסכמתו הינה לקיחת חיים של רצונותיו לעתיד.
תועלתנות קלאסית – המייסד ג'רמי בנתם וממשיכי דרכו ג'ון סטוארט, מיל והנרי סידג'וויק, מעריכים פעולות לפי נטייתם למקסם הנאה ולמזער כאב: מצבי תודעה. לכן, במסגרת התועלתנות הקלאסית אין חשיבות ישירה לעובדה שרצונות לעתיד אינם באים על סיפוקם כאשר אנשים מתים מכיוון שמידת הכאב או ההנאה שאנשים חווים ברגע ההמתה אינה מושפעת מרצונות העתיד של האדם.
אך התועלתן הקלאסי יוכל להגן על איסור ההמתה באופן עקיף: האיסור יגדיל את אושרם של האנשים שללא איסור כזה היו חוששים שיש סיכוי גבוה שימיתו אותם. זהו נימוק עקיף מכיוון שהוא מתייחס לעוול שיגרם לאחרים על ידי המתתו של אדם ולא לעוול שיגרם לאדם המומת.
זהו נימוק המסייע, בתנאים מסוימים, להתייחס בחומרה להמתת אדם יותר מאשר להמתת יצור שאינו אדם. התנאי הוא שבני האדם יהיו מודעים למעשה ההרג ויכולים להגיע למסקנה כי סיכוייהם להאריך חיים קטן. רצח בסודיות מוחלטת עוקר מתוכן את הנימוק התועלתני העקיף.
חשוב לזכור כי גישה זו מתייחסת לכל מעשה המתה באופן פרטני. התייחסות פרטנית כזו תוביל לעלייה ברמת האושר של האנשים בחברה.
הייר הציע הבחנה בין שתי רמות של חשיבה מוסרית: הרמה האינטואיטיבית והרמה הביקורתית. החשיבה כי התועלת תמוקסם אם ההרג יתבצע בחשאי הינה חשיבה ברמה הביקורתית של הפילוסוף, אך חשיבה מוסרית יומיומית חייבת להיות אינטואיטיבית יותר. בחיים האמתיים קשה לחזות מראש את כל המורכבויות של החיים ולחשב מראש את התוצאות של כל בחירה. לכן הייר חושב שבחיי מוסר יומיומיים מוטב לאמץ עקרונות מוסר כלליים ולא לסטות מהם. אחד העקרונות הללו (שהינם תולדה של ניסיון ההיסטוריה) יהיה כיבוד חיי אדם הרוצה להמשיך לחיות.
למרות שברמה הביקורתית ניתן לזהות מצבים בהם פעולה בניגוד לעקרונות האלה תניב תוצאות טובות יותר, באופן כללי מוטב לדבוק בעקרונות הללו. ולכן עדיף שהאדם לא ינסה לחשב את תוצאותיה של כל בחירה מוסרית אלה לחשוב על העקרונות החלים על בחירה זו.
גרסה אחרת של תועלתנות (לא התועלתנות הקלאסית) מייחסת משקל רב יותר להבחנה בין הרג אדם להרג ייצור שאינו אדם. זוהי גישה הנקראת תועלתנות העדפות – גישה זו לא שופטת בחירות לפי נטייתן למקסם הנאה או למזער כאב אלא לפי המידה בה הן עולות בקנה אחד עם העדפותיהם של כל היצורים המושפעים מן הפעולה ומתוצאותיה. הגישה גורסת כי אם הפעולה מנוגדת להעדפתו של יצור אז היא פסולה אלא אם כן ישנן העדפות סותרות הגוברות עליה.
לכן המתת חיי אדם שמעדיף לחיות היא פסולה אם שאר המשתנים קבועים. עבור הדוגלים בגישה זו נטילת חייו של אדם גרועה יותר מנטילת חייו של ייצור אחר – מכיוון שהעדפותיו של האדם מכוונות לעתיד. בכך המתת אדם מפרה מספר רחב של העדפות. אך ליצורים שאינם יכולים לראות את עצמם כישות עתידית, לא יכולות להיות העדפות הצופות פני עתיד.
האם לאדם יש זכות לחיים?
מייקל טולי טען כי היצורים היחידים שיש להם זכות לחיים הם אלה היכולים לראות את עצמם כישות מובחנת המתקיימת לאורך זמן – המשמעות היא כי רק לבני האדם יש זכות כזו. גישה זו מבוססת על הקשר המושגי בין הרצונות (או לפחות היכולת לרצות את הרצונות הרלוונטיים) של הייצור לזכויות שיש ליחס לו. לכן, הרצון הרלוונטי לכך שתהיה למישהו זכות לחיים הוא הרצון להמשיך להתקיים כישות מובחנת. טולי שינה מעט את עמדתו כשטען כי הזכות של היחיד להמשיך להתקיים תלויה באשפרות שבמצב הנתון יכול להיות לו אינטרס להמשיך בקיומו. לפי שינוי זה ניתן להצדיק גם את אי ההמתה של עוברים ותינוקות בני יומם – יש להם אינטרס (גם אם הוא במבט לאחור) שיצילו אותם ממוות.
אך טולי טוען כי זוהי אינה הסקת המסקנות הנכונה: לא ניתן לייחס את הרצונות והאינטרסים של האדם הבוגר לתינוק בן היום שהוא היה בעבר – זהו ייחוס של אינטרס בדיעבד, לייצור שמעולם לא היה לו מושג של עצמי מתמשך.
בשינוי המועט של גישתו טולי מנסה להתמודד עם השאלה לגבי אנשים ישנים או מחוסרי הכרה שאין להם רצון באותו הרגע ממש – הוא טוען שאם היה לאדם הרצון או אם הרצון קיים עכשיו יש לו זכות לחיים. העובדה שברגע המדובר לא היה לאדם רצון אינה אומרת שאין לו זכויות, העובדה כי המחשבה לא הייתה בתודעתו של האדם לא אומרת שרצונו חדל מלהתקיים.
בני אדם ומתן כבוד לאוטונומיה
ישנה גישה, שדוגל בה גם קאנט, שאומרת שמתן כבוד לאוטונומיה של האדם הינה עקרון מוסרי בסיסי. המשמעות של אוטונומיה הינה היכולת לבחור. המשמעות היא שרק יצור שיכול לבחור את ההבדל בין מוות להמשך החיים יכול לבחור בחיים באופן אוטונומי. לכן, המתת אדם שאינו בוחר למות לא מכבדת את האוטונומיה שלו, ומכיוון שהבחירה למות או לא למות הינה הבחירה היסודית ביותר, המתת אדם הינה ההפרה החמורה ביותר של האוטונומיה.
התועלתנים אינם מחשיבים את האוטונומיה כעקרון מוסרי עליון – תועלתני העדפות יוכלו להחשיב את העדפתו של אדם לחיות כחלק משקלול כלל העדפות ואילו תועלתנים קלאסיים יראו ברצונו של אדם לחיות אינדיקציה לחיים מאושרים.
לפי שיטה זו תועלתן יכול למצוא מצבים בהם המתת אדם שאינו רוצה למות הינה ראויה בגלל שבכך נמנעים ממנו חיים של סבל. זוהי טענה המתאימה לחשיבה ביקורתית בלבד. עקרון כיבוד האוטונומיה מהווה דוגמא לעיקרון כללי לפיו יש לפעול בחיי היומיום שיוביל ברוב המקרים לתוצאה טובה.
חיים מודעים
חיים מודעים = יצורים שיכולים לזהות תחושות של הנאה וסבל אך הם אינם רציונליים ומודעים לעצמם.
האם יש לייחס ערך לחיים מודעים?
אם מעניקים ערך לעובדה כי יצורים אלו יכולים לחוות הנאות, אז ניתן להסיק כי מוסרית אסור להמית אותם מכיוון שאנו מונעים הנאה עתידית. זהו טיעון שיכול לעבוד הפוך על תחושת הסבל ולכן הוא תקף רק כשההנאה הכוללת גוברת על הסבל. אך ניתן לטעון שהמתה לא מפחיתה את ההנאה אלא מובילה למצב של חידלון – לא ניתן להתחשב בהנאה שעשויים לחוות.
הגישה האחת תגרוס כי טוב להגדיל את כמות ההנאה באמצעות הגדלת מספר היצורים שעתידים לחיות חיים מהנים ורע להפחית את כמות ההנאה באמצעות הפחתת מספרם של החיים המהנים. זוהי עמדת ה"סך הכל" – הגדלת סך ההנאה ללא העדפה להגדלת ההנאה של יצורים קיימים או בעזרת הגדלת מספרם של היצורים הקיימים.
הגישה השנייה מביאה בחשבון רק את היצורים הקיימים. זוהי עמדת "הקיום הקודם". גישה זו שוללת את העמדה שיש ערך להגדלת ההנאה על ידי הבאת יצורים נוספים לעולם. גישה זו מתאימה לאינטואיציה המוסרית של רוב האנשים ולפיה אין לזוגות חובה מוסרית ללדת ילדים גם אם חייהם יהיו מאושרים. הבעייתיות היא לגבי המקרה ההפוך בו זוג שוקל להביא ילד לעולם בידיעה שרוב הסיכויים שיהיה אומלל (פגם גנטי למשל) במצב כזה יגרסו רובם כי זהו מעשה שאינו מוסרי.
לפי שתי הגישות יש פסול בהמתת חיים מהנים.
השוואת ערכם של חיים מסוגים שונים
הכרה במדרג כזה בעצם מציבה את האדם בראש המדרג ושאר היצורים נמדדים לפי קרבת הדמיון שלהם לבני האדם.
יש צורך להכיר בכך שמנקודת המבט של היצורים, כל סוגי החיים שווים בערכם. אלו שטוענים כך מתבססים על האמונה כי ההנאות של כל יצור הן כל מה שיש לו ולכן משמעותן אינה פחותה מהנאותיו של כל יצור אחר (אפילו אדם).
זוהי גישה שקשה ליישם אותה ולכן אין בררה אלא ללכת לגישה של סוגנות בה יש מדרג של היצורים לפי שיוכם הביולוגי. קשה לקבוע קריטריונים ברורים וחד משמעיים אך ברור שככל שחייו המודעים של היצור יהיו מפותחים יותר, ככל שרמת המודעות העצמית והרציונליות שלו גבוהה יותר וככל שטווח האפשרויות שלו רחב יותר, כך גוברת הנטייה להעדיף חיים מסוג זה אם תוצב בפני האדם החובה לבחור בין חייהם של שני יצורים.
ג'ון סטיוארט מיל מנסה לחזק טענה זו מהפן התועלתני – הוא טוען כי האדם יודע את טיב החיים של האדם והחיה ולכן בוחר להיות יצור תבוני פחות מאושר מאשר כסיל מאושר. לדעת זינגר זהו טיעון חלש כי האדם לא באמת יודע כיצד זה מרגיש להיות חיה. טענה זו קשה ליישב עם גישת התועלתנות הקלאסית מכיוון שאין זה נכון להניח שליצור נבון יש יכולת גבוהה יותר לחוש אושר. וגם אם היכולת גבוהה יותר, גם מיל מודה, כי מימוש יכולת זו נמוך יותר אצל הנבון מאשר אצל הכסיל.
