בתפיסת האובייקט בשכל הישר הופך לזר.
הגל – מתעניין בהנחות הקודמות של השכל הישר. ומניח שזה הופך לזר, פלוס זה שלא יודעים שהפכו לזר. במקום לנכס אותו. אם לשכל הישר היתה תודעה עצמית, היינו אומרים שאנחנו הפכנו דבר לחצוני, כי אנו לא מודעים להחצנה הזאת. התודעה עוסקת בהחצנות.
התודעה עוסקת בהחצנה, ומודעות ורפלקסיה מחזירה את זה פנימה.
הפנמולוגיה מתחילה בתודעה.
הגל רואה את הגבלה של החשיבה שחושבת ללא תודעה (ללא תודעה עצמית), ומצד שני זה שכך תופסים את הפילוסופיה של הגל והמושגים שלו, זו בבגליאניות חיסרון.
משהו אומר שיש להתייחס למושגים של הגל כספינקס – דבר נצחי שלא מתקלקל. ראסל טוען שהוא לא מבין את הגל – כנראה בגלל זה.
ספינקס – לדוגמא היש – יש מסוים . הפנמולוגיה והלוגיקה מתנהלת בהליכה קדימה ואחורה, ללא הבנה של תורת המושג של הגל (המושג לא קבוע) לא ניתן להבין את הגל. לכן הגל לאותו מושג יש מובנים שונים. אצל הגל הישות היא המהות שהתגלגלה לישות.
סיכום הלוגיקה – מהות ישות מושג.
אין ישות אין מהות אין מושג.
כול דבר שבא מאוחר יותר זה האמת של מה שהיה קודם. המושג זה המהות והישות, וזה מובן שלא היה שם, מושג דינאמי.
השם והמושג אצל הגל אלו דברים חיצוניים לא רציניים.
הגל עושה אבחנה בין צורה לתוכן אבל מוצא את הצורה בתוכן.
בשביל להבין את הגל צריך לחזור וללמוד שאין למושגים פרוש קבוע (אינצקלופדיה זה דבר שמקבע את המושג).
מבחינת הגל נגמר התהליך – באידיאה המוחלטת, התודעה מסתיימת בידיעה מחלטת, והלוגיקה באידיאה המולחטת.
על קץ ההיסטוריה – פוקויומאיה – בממשל בוש הגענו לקץ ההיסטוריה. כמובן זה לא נכון.
גם אצל קאנט מופיע רעיון כזה – בשלום הנצחי – ההיסטוריה שואפת להגיע למצב שלא יהיו גבולות מדיניים ולא יהיו מלחמות.
הרעיון אצל הגל שנגמרה ההיסטוריה הכתובה. ההיסטוריה היא רק מלחמות, אין היסטוריה של השלום, הם דפים ריקים. הגל חשב שנאפוליון הוא קץ ההיסטוריה.
מי שהפנים זאת לא יכול לומר ש"סוקרטס הוא לא בן אדם". כי ההפך גם צריך להיות נכון – בן אדם הוא סוקרטס.
לכן גם המשפט הייחס נושא נשוא משתנה, וזה צורה של המושג משתנה, זה הביטוי הממשי של המושג. ואם המשתנה המושג משתנה היחס נושא נשוא.
נשוא שמיוחס שלנושא מורכב משפיע עליו אחרת מאשר אותו נשוא מתחבר לנושא פשוט.
התפתחות והשתנות:
השכל הישר חושב דרך עצם ותכונה. ("אני נוגע במה שאני רואה" זה לא עומד במבחן הביקורת, אני רואה צבע, אבל נוגע בקשיחות). כדי לומר זאת יש להניח עצם שעומד מאחורי התכונות, (זה מה שמעלה דאקרט בחתיכת השאווה). הגל חושב שיש דבר אחר שמתמיד, ולא עצם, אלא אירוע וחוק.
יש התמדה של עצם החשיבה – שלא משתנה בהשתנות של התכונות, ויש לו יחס אדיש כלפי התכונות.
היחס חוק אירוע – הוא יותר רגיש והוא כולו ביטוי להשתנות. המדע הוא מרד בקיום העצם. המדע אומר "העולם הוא כזה שיש בו חוקים". לפי הגל זה צורת חשיבה, שהחוק הוא יותר פנימי לדבר אליו הוא מתייחס מאשר העצם היחס לתכונות שלו שנשארות אדישות.
הגל מנסה בתיאוריה שלו – יש כאן הסבר של השתנות של ההשתנות, מאין ביטול של חוקי הטבע.
הנושא הוא יותר ממה שנשוא רוצה לכפות עליו. סוקרטס הוא יותר מבן אדם. אך כך עובדת החשיבה שלנו.
המשפט הספקולטיבי:
הנושא נפרש בפרדיקטים שלו, והתוכן שלו מתממש בפרדיקטים. – זה אידיאל של החשיבה. זה הכוונה של הגל בלמצות את העניין.
הנושא מתגלה ולפרס בפרדיקטים שלו, זה כאילו הסבר מניח את הדעת, זה כאשר אין מקום לפרדיקטים נוספים.
זאת חשיבה דיקורסיביטת (אוסף) בניגוד לחשיבה ספקולטיבית (השערתי).
בשכל הישר למילים משמעות אחת מסוימת קבועה מראש, זה המהות של הוויכוח שדיאלוג קרטילוס של אפלטון. היחס בין מילה לבין מושג כאשר המושג חייב להיות קבוע.
בהתחלה היו שני דברים חיצוניים – נושא ונשוא, עכשיו מאחדים אותם, יש מן הנושא בנשוא (האוגד עשה עבודה). החיצוניות של נושא ונשוא הפכה להיות ליחס מהותי (בשפה של הגל). הנושא מתייחס באופן מהותי לנשוא. (חיצוני ומקרי הם מילים זהות בדיון).
הגל טוען שיש לעבור דרך תורת החשיבה של השכל הישר כדי לעבור לחשיבה שלו (שהמושג לא קבוע).
מכאן – המושג לא קיים מחוץ למשפט ולא לפני המשפט. המושג הוא התוצאה של המשפט, השכל הישר בעל נטיה לראות את התוצאה ולא את התהליך.
אנו עושים רפלקסיה לחשיבה רק שיש בעיות, הגל עושה רפלקסיה גם אין בעיות. עושים כדי להכיר את איך נבנים מושגים כדי להכיר את תהליך הבניה שלהם.
היחס נושא נשוא מתייחס לעצם. ועצם זה הוא המושא והוא דבר חי.
סתירה:
הסתירה שולטת בשיטה של הגל. לומר שכול דבר מביא לסתירה זאת הכללה ריקה. השכל הישר קורא הגל עם נטייה לבטל את סתירה שקיימת בדבריו.
לומר "כל התבוני הוא ממשי וכול הממשי הוא תבוני". בתחילה משפט זה מובן כאילו אין סתירה.
אך תבוני כולל תבונה אלוהית או בעיקר תבונה אלוהית. ואם תבוני הוא כזה הוא כולל את האי רציונאלי.
הגל לא מנסה לפורר סתירות, אלא להכיר בהם ולעבור אותם.
סתירות
הרציונאליות של הגל היוצאת נגד מושגים קבועים חייבת לכולל את הלא תבוני.
כשהגל מדבר על חיי המושג (הכוונה להתפתחות המושגים) הם לא הרציונאליות של המושג הסופי.
זאת הכוונה לתבוני וראציונאלי אצל הגל.
לכן המושגים הראציונאלים של הגל הם אי רציונאליים.
(אף אמר קרונר שהגל הוא הפילוסוף האי רציונאלי הגדול ביותר של ההיסטוריה – בספר מקאנט עד הגל).
