ההגות הציונית לדורותיה: דוד בן גוריון
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
בן גוריון, שהוא לא בדיוק הוגה דעות, היה יותר איש מעשה. אנשים כמו סירקין ובורוכוב הם הוגי דעות נטו. חוץ מזה שהם כתבו הם לא עשו הרבה. בן גוריון הוא מדינאי עם ידע עצום, עם פרופיל אינטלקטואלי, כאשר העקרונות התיאורטיים אצלו משמשים מכשיר להצדיק פעילויות פוליטיות. הוא עשה ואז חיפש תיאוריה. הוא ראה בהקמת קומונות קיבוצים, ואחר כך מושבים, את המפעל הציוני כיצירה סוציאליסטית. הרבה יותר קשה להרכיב קיבוצים בתעשייה קפיטליסטית. יש כאן הסתדרות, שהיא ארגון פועלים חזק, ומצד שני אלו דברים משמעותיים מבחינת חברה יהודית בארץ ישראל. מקומות תעסוקה וקליטת עלייה. זה עניין סוציאליסטי שמשרת את התנועה הציונית. בן גוריון אומר שתנועה העבודה עוברת ממעמד לעם. תנועה חברתית שיחד עם מימוש מטרות חברתיות מממשת מטרות ציוניות. עמ' 234. "ציונות סוציאליסטית אינה אומרת ציונות מערבית בדבר מה שאינו שייך באופן אורגני לציונות גופה- להיפך, הציונות הסוציאליסטית נבדל מכל שאר סוגי הציונות האחרים בזאת, שהיא נקייה מכל סייגים זרים הפוסלים את טעמה ומעיבים את זיוה. ציונות סוציאליסטית…ופדות".
עמ' 235 "הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מקלט כאשר ימצא החוזר אחרי אמצעי קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ וכחלוץ… צרר את כל התוכן של מאווי העם וצרכיו ההיסטוריים."
הדברים הללו בין השאר מסבירים את העובדה, ובן גוריון רומז על כך בכל מיני מקומות, מדוע ביישוב היהודי בא"י ובתנועה ציונית בכל העולם בשנות ה- 20, תנועות העבודה זכו להגמוניה בתנועה הציונית. הם לא תפסו את השלטון בכוח, אלא בהדרגה, מ 1917 עד 1931 הם הפכו למפלגות הגדולות וזכו לתימוכין. נדמה היה שהדרך שבה בחרה תנועת הפועלים עונה על צרכים כלל לאומיים בשעה שדרכיהן של תנועות אחרות, ללא ספק הביאה הון ואנשים לארץ, אבל לא הייתה מרכזית למפעל הלאומי. הגמוניה זו ביטאה העובדה שבתנועה הציונית העולמית יהודית יש ניסיון לשלוב סוציאליסטי. אפילו אצל הרצל, באלנטנוילנד.
פרגמאטיות
נקודה נוספת שלא שייכת ישירות לעניינו, אבל יש לה משמעות במחשבה הפוליטית הפרגמאטית. אצל בן גוריון ובתנועה מפאי ההיסטורית יש מידה גדולה של פרגמאטיות. מנסים לשלב מטרות סוציאליות וציוניות. ז'בוטינסקי דיבר בשם עקרון אחד וכל הכנסה של עקרון נוסף הוא שעטנז. השמאל הסוציאליזם הקיצוני דיבר בשם המעמדות. מה שקרה היסטורית ונתן לתנועת מפאי ההיסטורית את עוצמתה הייתה הפרגמאטיות שלה, שהיא כן יכלה לחיות עם השעטנז. שאלו פעם את אשכול אם הוא רוצה קפה או תה הוא אמר- חצי חצי. סתירות פנימיות, מתחים פנימיים, צביעות, אבל משלב אל הדברים בפרגמאטיות.
מדיניות חוץ
מדיניות חוץ- אני רוצה להקריא קטע מבן גוריון משנת 1951, שאם לא היינו יודעים היינו אומרים שנכתב אתמול, אולי היום. כאשר הזיקה אל ארה"ב לא הייתה כה נרחבת עמ' 242. "עזרת הממשלה האמריקאית לישראל היא פרי האהדה של העם האמריקאי. ורק אם נדע לקיים יחסי ידידות ואמון בינינו ובין העם האמריקני, נוכל לבטוח פחות או יותר בעזרת הממשלה האמריקאנית. עלי להזהיר מאשליות. אם כי זכינו בשנים האחרונות להישגים גדולים בנדון זה גם הישגים מדיניים וגם חומריים אל נא נתיימר שאמריקה הזדהתה או תזדהה בעתיד עם ישראל. אין מדינה מזדהה עם מדינה אחרת, כי אין זהות אינטרסים בין מעצמה עולמית אדירה ועשירה בעולם החדש ובין אומה קטנה ודלה בפינה מרוחקת במזרח התיכון, וכשם שאמריקה אינה מזדהה איתנו, אין אנחנו מזדהים עם אמריקה. אמריקה לא התחייבה ולא תתחייב לעמוד מאחורינו בכל דבר שנעשה בכל מה שנרצה. יש לארצות הברית שיקולים משלה, ויש שהם שונים מהשיקולים שלנו, ויש גם שהם סותרים אלה לאלה. .. ואם כי אין זהות ולדעתי לא תתכן זהות יש שותפות רחבה ומתרחבת, שותפות של זיקה לחירות האדם ולמשטר חופשי, דמוקרטי, להגדרה של העם, לשלטון העם מתוך בחירה חופשית, מתוך חירות מחשבה ודיבור וויכוח" הלוואי שהיו לנו היום מדינאים שהיו מסוגלים לנסח דברים אלו בפומבי באותה בהירות. ולומר זאת לציבור בצורה כה ברורה מתוחכמת חד משמעית, פשוטה, בלי דיאגראמות של חיצים ומדיניות, אלא הסברה ברורה מאוד של הפרמטרים הרציניים שקיימים.
