תפיסת הגוף היהודי באירופה
אחד ההיבטים המרכזיים לתפיסת הגוף היהודי במערב אירופה בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה העשרים היה הדימוי כי אינם גבריים. כדי להבין יותר לעומק צריך לחזור אל עידן הנאורות והעידן הרומנטי. עידן זה הצמיח את הלאומנות האירופית, וקידש את המודל הגברי החדש שהתהווה והתקבע במהלך העת החדשה. מודל גברי זה עוצב כנורמטיבי ומחייב, ושימש ככרטיס הכניסה לחברה האירופית החדשה. תפיסת הדרת-הכבוד, אשר היתה תפורה, במקורה, על פי מידות האצולה האירופית הקדם מודרנית, שופצה, הותאמה לצרכיו של הגבר האירופי העירוני החדש, והובנתה כקוד הגברי המובהק ואמת המידה לגבריות תקנית ובריאה. הגבריות והדרת הכבוד הוגדרו יחדיו כשילוב מאון ושלם של אומץ וגבורה, זקיפות קומה, עצמאות, יושרה, איפוק, שליטה עצמית וכוח רצון. על פי השקפת העולם השלטת, הגבריות והדרת הכבוד באו לידי ביטוי ביופיו הפיסי, חוסנו ובריאותו של הגוף הגברי, אשר שיקף את השלמות הנפשית. ניקיונו של הגוף הגברי ופעלתנותו היוו חלק בלתי נפרד מהשלמות הגברית. אידיאל הגבר החדש לא השתנה באופן משמעותי במהלך המאות ה 18 וה-19 ובראשית המאה ה-20. אף שהאידיאלים של האדם החדש השתנו מקצה לקצה, מן הרציונליות אל הרומנטיקה, התכונות הגבריות הבסיסיות לא השתנו.
ככל זהות, גם הזהות הגברית החדשה נבנתה כנגד זהויות שהובנו והוגדרו כשונות, זרות, מנוגדות והפכיות לה. זהויות אלו היו מצד אחד הנשיות ומצד שני גבריות שאינה אירופית ולא נוצרית, כלומר- יהודית. הגבר היהודי לפיכך, היווה תשליל מדויק של הגבריות האירופית החדשה: הוא עוצב כנטול הדרת כבוד, זיפות קומה, עצמאות, יושרה, איפוק וכדומה. כיוון שהיופי, הניקיון, החריצות, האקטיביות והבריאות הומשגו כתכונותו המובהקות של הגבר האירופי, הגבר היהודי הוגדר כהתגלמות הכיעור, הליכלוך, העצלות, הפסיביות והחולניות. כשם שהגבר האירופי שילב נפש בריאה בגוף בריא, כך היהודי שילב נפש חולה בגוף חולה. ההסברים שהוצעו לתופעה היו מגוונים, וכללו את דחפיו המיניים המעוותים של היהודי, את נישואי הקרובים הנפוצים בקרב היהודים, את אורח החיים העירוני, הקוסמופוליטי והעצבני, את הרדיפות האנטישמיות ואת העדר המגע עם הטבע: המרחבים, האוויר, אור השמש. כמובן לא היה ספק שהיהודי לוקה במחלות נפש יותר מבן כל גזע אחר. העדר הגבריות של היהודי קישרה אותו עם הנשיות ולכן יוחסו לו גם תכונות אשר הובנו כנשיות שליליות, כמו למשל חולשה, הוא מפצה על חולשתו הפיסית באמצעות לשון חדה וארסית.
האנטישמיות שבתקופות אחרות נוסחה ברטוריקה תאולוגית, תורגמה באירופה המודרנית, לשיח על אודות גבריות, הדרת כבוד ובריאות הגוף והנפש. דימוי זה הוליד שיח אודות הגזע היהודי, שהוא חולני בלתי אירופי, בלתי גברי, נחות ומסוכן. האנטישמיות החדשה לא פסחה גם על היהודי המשכילים אשר שאפו ואף הצליחו באיזושהי מידה להתערות במעמד הבינוני במרכז אירופה. יהודים אלו רצו מאוד להיות גרמנים או אוסטרים לכ דבר והפנימו ביחד עם התרבות הגרמנית גם ת דגם הגבריות החדשה ואת דימויו השלילי של היהודי. מצב זה הוביל לתחושות הרסניות בקרב יהודי גרמניה. מצד אחד הם חשו כעס על החברה הגרמנית שהשלתה אותם בפתיחותה אך בפועל סירבה לקבלם, ומצד שני הם חשו סלידה מזהותם היהודית. יהודי מרכז אירופה עשו כל מאמץ להיות "אירופים יותר מאירופים", "מערביים יותר ממערביים", "גברים יותר מגברים".
השפעת הזרם הציוני על דימוי הגבר היהודי
התנועה הציונית צמחה בתוך המציאות החברתית הקשה שהיתה ליהודים באירופה. היא שילבה את הסלידה מהדימוי היהודי שרווח ורצון לאמץ את הגבריות האירופית עם הערצה רומנטית של "היהדות האותנטית", ושאיפה להשתחרר מן הסביבה האנטישמית ההרסנית ולכונן יהדות עצמאית ומשוחררת. היא הציעה להם מוצא מן הדימוי השלילי, הבלתי גברי.
מייסדיה המרכז אירופיים של הציונות המדינית, הרצל ומקס נורדאו, ביטאו את כמיהתם להשבת הגבריות האותנטית של היהודים. בביוגרפיה של הרצל ובכתביו יש עדויות רבות לכך. " אנחנו חברה של אזרחים שמחפשים סיפוק מעבודה בלבד, ושרוצים לעצב לעצמם את החיים. נסתפק בזה שהצעירים שלנו יפתחו גוף חזק ובריא. אנחנו מעצבים את הגוף ואת הנפש של בני הנוער בעזרת אגודות התעמלות וקליעה למטרה, שעושות את זה היטב. לא צריך יותר מזה, כמו בשוויץ." (הרצל) בחברה הציונית החדשה שחזה הרצל, היהודי המערבי והיהודי המזרחי מתגלים שניהם כגברים אותנטיים ויהודים שורשיים. גבריות יהודית זו משלבת את כל התכונות החיוביות שעוצבו במסגרת האידיאל הגברי האירופי, ביחד עם הכרה יהודית תרבותית שורשית, שפויה, מתונה ומוכבדת.
מקס נורדאו, שהיה חברו ובעל בריתו הפוליטי, הפנים את ערכי תרבות הדרת הכבוד הגרמנית ומוסכמותיה עוד ביתר להיטות ובהעדר כל ספקנות ביקורתית. בהיותו רופא,הוא הציג את התורה האנטישמית כאבחנה קלינית. ההבדל היחיד בין נורדאו לאנטישמיים אחרים בתקופתו התבטא בכך שטען שמצבם העכשוי של היהודים אינו לטבעם, ודרך אורח חיים בריא, התעמלות שיטתית ומדינה יהודית עצמאית יממשו את הפוטנציאל של הגבר היהודי לשוב ולהיות איש כבוד, רחב כתפיים, בנוי לתלפיות וחד עין כבעבר. בנאומו המפורסם ביותר, בקונגרס הציוני בשנת 1898, קרא לטיפוחה של "יהדות השרירים". בנאום, דיבר על הצורך להפיח רוח חדשה ביהדות בדרך גופנית ומוסרית. נורדאו הדגיש במיוחד את החינוך הגופני של הדור הצעיר. הוא קיווה להחזיר שוב את "יהדות השרירים האבודה", וציין שבפעם הראשונה מזה 1800 שנה (מאז מלחמת בר-כוכבא) נשמעת בתוך היהדות הדרישה ש"כלל ישראל יחגור כולו עוז". חינוך גופני עבורו היה סימן לרוח חיים ותשוקה לחיים הצפונים בתוך העם עצמו. נורדאו גם דיבר על "רגנרציה" – שינוי הדימוי העצמי של היהודים – כפתרון לניוון של העם הן במערב אירופה והן במזרחה. בקריאה לרגנרציה מורגשת השפעתה של אותה תרבות גרמנית, שממנה שאבו נורדאו והרצל את מקורות השראתם. באותה מידה הם הושפעו גם מן האנטישמיות שרווחה בגרמניה באותם ימים. לא ניתן להבין את הצורך להמציא את "יהדות השרירים" וליצור את "היהודי הלוחם" מבלי להביא בחשבון את אותו דימוי עצמי ירוד ואותם רגשי נחיתות, שהיו פועל יוצא של סביבה נוכרית אנטישמית שהדביקה ליהודים את התדמית של חלשים. ברב-מכר שכתב נורדאו בשנת 1892, הוא ניתח את תרבות אירופה כתרבות מתנוונת, שיש בה סימנים פתולוגיים רבים. הוא ביקר בחריפות את פגיעתם הקשה בבריאות הגוף והנפש של החיים המודרניים בחברה התעשייתית. הוא ניתח את תופעת העצבנות כחלק בלתי נפרד של העולם המודרני. באותה מידה הוא ביקר גם את המצב המנוון של יהדות "בתי-הקפה" – של האינטלקטואלים המערביים ושל אנשי העסקים שאינם מקיימים אורח חיים בריא. את מצבם של יהודי מזרח אירופה הוא כינה “Luftmenschen” – אנשים תלושים שאין להם עיסוקים יצרניים ושניתקו את הקשר עם הטבע, עם האדמה, עם האוויר הבריא. אותה יהדות סבלה לא רק ממצוקה כלכלית וחברתית אלא היתה גם נטולת כל יסוד מוסרי שהיה עשוי לתרום לשיקומה הפיזי.
לאחר מותו של הרצל בשנת 1904, ועד סוף ימיו(1923), נורדאו הוסיף להיות מנהיג הציונות המדינית. גם אם היו כאלה שלא אימצו במלואו את חזון יהדות השרירים שלו, אין ספק כי המגמה הכללית של גינוי הקיום היהודי הגלותי, המנוון, הבלתי גברי ונטול הכבוד נקלטה ללא סייג והפכה למאפיין משמעותי ומרכזי בתנועה הציונית. כך גם הבניית היהודי החדש, הציוני, כניגודו הגמור של היהודי הגלותי. מאפייניו של היהודי החדש, כפי שהתווה אותם נורדאו, אומצו על-ידי התנועה הציונית לגווניה: סימני ההיכר של הטיפוס האידיאלי אמנם אינם אחידים אצל כל הציונים, אבל אפשר להצביע על קווים אופיניים: היהודי החדש הוא גא, אמיץ ולוחם, שהמיר את הרוחניות היתירה באהבת הארץ ובטיפוח הגוף.
