כלכלת ישראל- סיכום מאמר: כוח העבודה בישראל מההיבט הבינלאומי – דן בן דוד
מתוך: מנהל עסקים: כלכלת ישראל – סיכומים: סיכומי מאמרים בכלכלה ומנהל עסקים
תקציר:
רמת החיים הממוצעת בישראל, נמוכה בכמה עשרות אחוזים מרמת החיים במדינות המתועשות המובילות בעולם (לפי תוצר לנפש). כמו כן, רמת החיים של האזרח הממוצע במדינות ה-G7 עולה בקצב מהיר יותר מישראל. הדבר נובע מהסיבות הבאות:
א. מספר הישראלים המשתתפים בכוח העבודה נמוך יותר.
ב. פריון העבודה של הישראלים, שבוחרים לעבוד, נמוך יותר.
קיים קשר חזק בין רמת השכלה לרמת הכנסה, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ושיעור האבטלה. אחת הבעיות העיקריות היא: שחלקים גדולים של האוכלוסייה לא מצליחים להתמודד עם תנאי משק תחרותי ומודרני. בנוסף, לירידה בביקוש לעובדים עם השכלה נמוכה (תורם להורדת שכרם ולצמצום בהעסקתם) המדינה מאפשרת ייבוא עובדים זרים (מגדיל היצע, מוריד שכר ומונע העסקת ישראלים).
1. מבוא:
בשנת 1998 אמריקאי ממוצע ייצר 88% יותר מהישראלי הממוצע. הסיבות לפערים: אחוז גבוה יותר מהאוכלוסייה האמריקאית משתתף בכוח העבודה והעובד האמריקאי מייצר יותר בכל שעת עבודה (פריון עבודה גבוה יותר). אלו תרמו לחוסר היכולת לסגור את פערי התוצר לנפש.
2. שיעור השתתפות:
מאמצע שנות ה-50 שיעור ההשתתפות יחסית יציב. היציבות נובעת ממגמות מנוגדות. אחוז הגברים ירד בהתמדה ואחוז הנשים עלה במהלך 4.5 עשורים אחרונים. הירידה בהשתתפות הגברים נבעה, בין השאר, מכך שיותר נערים מגיל 15 ומעלה מסיימים תיכון.כמו כן , ישנו ריבוי למוסדות להשכלה גבוהה, כתוצאה מכך, יותר גברים דוחים את מועד הצטרפותם לכוח העבודה (מוריד את שיעורי הגברים, אך משביח את כוח העבודה). במדינות אחרות, שיעורי ההשתתפות מחושבים ע"י חלוקת כוח העבודה האזרחי באוכלוסיה האזרחית. בישראל הוא מחושב על כלל האוכלוסייה ולא רק על האוכלוסייה האזרחית (מה שמקטין את שיעור ההשתתפות). כדי להשוות עם מדינות אחרות, יש להוציא אנשי קבע וסדיר. לו שיעור ההשתתפות הישראלי היה שווה למדינות OECD, התמ"ג הישראלי היה גדל כל שנה בהתאם לקצב הצמיחה של התוצר לעובד.
כשמוציאים את גילאי הפנסיה ואת האוכלוסייה בגיל התואר הראשון ומטה, מגלים פערים גדולים יותר בין ישראל לבין מדינות OECD.
בשנת 2001 מחצית מכלל תלמידי א' לומדים בחינוך יהודי-חרדי ובחינוך הערבי.
שיעור אי ההשתתפות של הנשים היהודיות נמוך משיעור אי ההשתתפות של הנשים האמריקאיות, ושיעור אי ההשתתפות של הגברים היהודים (הלא חרדים) גבוה יותר.
קבוצות האוכלוסייה הערביות והחרדיות הינן בין העניות ביותר במדינת ישראל. כמו כן, קו העוני גדל ככל שמספר הנפשות במשפחה גדל. כששני הורים עובדים ומשתכרים שכר מינימום והמשפחה מקבלת קצבאות ילדים, ההכנסות ברוטו של המשפחה יהיו גבוהות יותר מקו העוני.
ניתן להגביר תעסוקה של נשים ערביות וגברים חרדים ע"י שילובן בסקטור טכנולוגיית העל (קלדנים, מרכזנים וכו' – שאינם מחייבים המצאות פיזית במפעלים או במשרדים). שיעור ההשתתפות הנמוך הוא רק חלק קטן מההסבר לאי מיצוי פוטנציאל הייצור של המשק.
שיעור ההשתתפות , בגילאי 25-64, נמוך ביחס ל-10 מדינות מתועשות (ארה"ב, נורבגיה, איסלנד, גרמניה ועוד), אך מצד שני הישראלי עובד יותר שעות, מה שעוזר להסביר מדוע התוצר לנפש במדינות האחרות גבוה מהתוצר לנפש הישראלי, בזמן שהתוצר למועסק באותן מדינות הינו דומה (בממוצע) לישראל. הפריון לעובד (כפי שהוא נמדד ע"י התוצר לשעת עבודה), הינו נמוך מכל 10 המדינות (גם בממוצע). כלומר, כשיותר אנשים באוכלוסייה עובדים, וכאשר פריון העבודה של כל אחד גבוה יותר אז כל עובד יכול לעבוד פחות שעות ועדיין, רמת החיים של כל תושב גבוהה יותר.
3. תעסוקה וחינוך:
לחינוך תפקיד חשוב בהעלאת הפריון וכתוצאה מכך, להעלאת רמת התוצר וקצב צמיחתו. הסיכוי למצוא עבודה גדל ככל שרמת ההשכלה גדלה. ישנם שיעורי אבטלה דו-ספרתיים בקבוצות השכלה של תיכון ומטה בזמן שממדי האבטלה נמוכים אצל בוגרי אוניברסיטה. ישנה ירידה באי-ההשתתפות ככל שרמת ההשכלה עולה. ההיפוך של צירוף נתוני אי-ההשתתפות ונתוני האבטלה מראה גידול מתמיד בשיעורי התעסוקה עם רמות ההשכלה.
המשק הישראלי עובר תהליך של קדמה טכנולוגית. ככל שהמשק מתפתח יותר, הוא נזקק יותר ויותר לעובדים מיומנים. ככל שהעובד מיומן יותר הוא נהנה מסיכויים גבוהים יותר במציאת עבודה ומהכנסה גבוהה יותר כתוצאה מפריון עבודה גבוה יותר.
ההסתברות הגבוהה ביותר להיות מועסק היא אצל עובדים עם 16+ שנות לימוד.
51% מהאוכלוסייה בגיל העבודה היא בעלת 12 שנות לימוד לכל היותר, השאר עם השכלה על-תיכונית. ההכנסה הממוצעת של בעלי השכלה על-תיכונית גבוהה ב-60% מהכנסה הממוצעת של הקבוצה עם ההשכלה הנמוכה יותר, ושיעורי התעסוקה של בעלי השכלה על-תיכונית גבוהים יותר.
ככל שניתן יהיה להעביר אנשים ממצב של השכלה תיכונית ומטה למצב של השכלה תיכונית ומעלה, כך יחל המשק לעשות צעדים ממשיים להקטנת מימד אי-השוויון והגברת הצמיחה. ככל שיותר עובדים יגבירו את רמת המיומנות שלהם, כך יגדל היצע העובדים המיומנים ויקטן היצע העובדים הפחות מיומנים, מה שפועל לשם קיזוז ההשפעה השלילית על השכר ועל מימדי האבטלה של עובדים אלה, כתוצאה מירידות בביקוש היחסי אליהם.
הגברת המיומנות מקטינה פערי הכנסות ברוטו, משבחת את רמת המיומנות הכללית, מאפשרת ליישם טכנולוגיות מתקדמות, שיגבירו את יכולת הייצור של הפירמות בארץ, יהיה שיפור ברמת התוצר לנפש ובקצב הגידול השנתי של התוצר לנפש. לבסוף, הגברת קצב הצמיחה שיאפשר סגירת הפער בין רמת החיים בארץ לבין רמת החיים במדינות המתקדמות.
4. עובדים זרים:
הבאת עובדים זרים פוגעת במדיניות. במחצית הראשונה של שנות ה-90 החלו להקטין את מספר העובדים הפלשתינאים שהוחלפו בעובדים זרים. בשנת 1999 1 מכל 8 עובדים בישראל, אינו ישראלי. זה אחד משיעורי העסקת הלא מקומיים הגדולים ביותר בעולם המערבי. בשנת 1949 שיעור העסקת הלא ישראלים היה גבוה מארצות אירופאיות. בנוסף, שיעור הגידול של קבוצה זו הינו בין הגבוהים. מספר העובדים הלא ישראלים גדל ב-200% בעשור לעומת צמיחה נמוכה יותר במועסקים.
הבאת העובדים הזרים הורידה את השכר ואת שיעורי העסקתם של ישראלים בעלי השכלה תיכונית ומטה. כתוצאה מכך, המדינה הגדילה את דמי האבטלה ואת הבטחת ההכנסה. מרבית העובדים הלא ישראלים עבדו בשירותי אוכל, חקלאות ובינוי. המעסיקים טענו שהישראלים לא מוכנים לעבוד בתחומים אלה, אך זה נבע ממדיניות, המאפשרת העסקת עובדים זרים בתנאים שהינם מתחת למותר עפ"י החוק לעובדים ישראלים, כיוון שהיא מקטינה את תמריץ המעסיקים להשקיע בטכנולוגיות ייצור (דבר שהיה מעלה את פריון העובדים ומאפשר העלאת שכרם).
הפריון הכולל בענף הבינוי ירד מ-1994 ועד 2001. ההון לעובד בענף זה נמוך ממדינות המערב. התפוקה לעובד נמוכה ממדינות המערב, מה שאינו מאפשר מתן שכר ותנאי עבודה שהיו מושכים עובדים ישראלים לעבוד בענף.
5. מדיניות ציבורית – תעשיית הטכסטיל (דוגמא):
מפעל בגיר בקריית גת, שעמד בפני סכנת סגירה מפאת אי יכולת להתמודד עם עלויות ייצור נמוכות במדינות המזרח הרחוק. התפתחותה הכלכלית של ישראל גרמה לעליית שכר, שמתבטאת בשיפור ברמת החיים. עליית רמת החיים מתורגמת למשכורות עובדי ייצור בתעשיית הטכסטיל, שהינן גבוהות ממשכורות במדינות מתפתחות. הדבר מתבטא במחירים גבוהים ולא תחרותיים, שמובילים לקשיים.
חלה ירידה ניכרת בהיקף התעסוקה בענף. ככל שחברות ישראליות יעבירו את תהליכי הייצור למדינות עם שכר נמוך, כך יגדל כושר התחרות שלהן והן יגדילו את ביקושן לכוח עבודה מיומן בארץ. המחירים ירדו עקב התייעלות, כושר הקנייה יעלה והכנסתם תעלה. השכר יהיה גבוה יותר ויגדל הביקוש לאיוש משרות המשלמות משכורות גבוהות יותר.
ככל שמערכת ההכשרה המקצועית תעניק הכשרה מקצועית התואמת את צרכיו המשתנים של המשק, כך יגדלו זיכויי המפוטרים למצוא מקום עבודה. ככל שיקטן מספר הזרים, כך יפחתו מקומות עבודה בענפים עם מיומנות נמוכה.
פתרונות הממשלה:
א. מתן הנחות במס וסיוע לחברות לעבור מהמרכז לדרום (דבר שאינו מגדיל מקומות עבודה, רק מעביר אותם מקום וגורם לממשלה לאבד הכנסות ממיסים).
ב. מסע שיווקי ל"קניית מוצרים כחול-לבן", תוך הטלת מיסים על תוצרת מיובאת.
ג. הטלת מכסים על תוצרת מיובאת בענף הטכסטיל, דבר המונע את היתרונות לכלל הציבור. כמו כן, הדבר יכול לגרור תגובות ממדינות מייבאות תוצרת ישראל (פגיעה בצרכנים, פגיעה ביצרנים ופגיעה בעובדים גם בענפים אחרים).
6. סיכום:
הצירוף של פערי הכנסות ברוטו הולכים וגדלים ופערים הולכים וגדלים בהכנסות לנפש בין ישראל למדינות מערביות מתקדמות נובע, בין השאר, מרמת ההשכלה.
הבעיות ניתנות לפתרון ב-4 צירים, שתפקידם להגדיל ולהשביח את כוח העבודה:
א. חינוך בתחומים בסיסיים.
ב. הכשרה מקצועית התואמת את צרכיו המשתנים של המשק (הקמת מרכזי הכשרה).
ג. הקטנת מספר העובדים הזרים ע"י אכיפה של חוקי עבודה (שכר מינימום, ביטוח לאומי וכו') והטלת פרמיה על העסקת עובד לא-ישראלי, שתכסה את הוצאות המדינה על דמי אבטלה והבטחת הכנסה. כשעלות העבודה עולה, ההשקעה בהון עולה, התפוקה עולה והשכר עולה.
ד. החלפת תמריצים לאי-עבודה בתמריצים לעבודה.
תוכניות:
תוכנית זיכוי מס שנותנת תשלום הולך וגדל עם ההכנסה. ומס פדראלי נמוך בהכנסות הנמוכות (מס שלילי).
