השיר "חמסין של ניסן" מאת לאה גולדברג מציג תהליך רגשי ופנימי שעוברת הדוברת ביום שתחילתו נדמית שגרתית, אך בהדרגה הופך לרגע חד-פעמי של התגלות ואהבה. זהו שיר רגיש ומורכב על היכולת לגלות את הייחוד שבשגרה, ולהפוך יום רגיל – ואף חם ולכאורה מעיק – לרגע של חסד וזיכרון עמוק.
בית ראשון: ספקנות ושגרה
השיר נפתח בטון ספקני: הדוברת בטוחה ששום דבר לא יתחדש ביום הזה. באמצעות חזרה על המילה "ולא", היא מדגישה את חוסר האמונה שלה בכך שיתרחש שינוי. התחושה היא של קיום יומיומי נטול הפתעות, כזה שאין בו הבטחה לשום תמורה או אות.
בית שני: גילוי היופי שבפרטים
הטון משתנה בבית השני – מתוך ההתבוננות בפרטים הקטנים של היום נחשפים דווקא יופי, רוך ורגש. השמש, האבן והחול מקבלים תכונות אנושיות בעזרת מטאפורות עשירות: לשמש ריח יסמין, לאבן קול לב פועם, ולחול שפתיים מנשקות. זוהי סינסתזיה – ערבוב חושים – שממחישה כיצד הרגש עובר דרך כל החושים, ומרמזת שהיום הזה, למרות פתיחתו האפרורית, טומן בחובו משהו יוצא דופן.
בית שלישי: פגישה בלתי צפויה והשתאות
הדוברת מתארת פגישה מפתיעה עם גבר אלמוני, פגישה שמעוררת בה רגש עמוק ומשאירה עליה חותם. היא שואלת את עצמה כיצד תזכור אותו, את החסד שהוא עשה לה, וכיצד תוכל להאמין שהחוויה הזאת הייתה אמיתית. האנאפורה "איך/איכה" מבטאת את התחבטותה ואת הרצון לשמר את מה שנדמה כחולף – להפוך את הרגש, הריח והתנועה לדבר ממשי, מוחשי ובלתי נשכח.
בית רביעי: שיא החוויה וההתגלות
לקראת ערב, החושים והרגש מתעצמים. המראות הפשוטים של הטבע מקבלים ממד רגשי: הערב כתום כתפוז, העצים כמו מפרשים רוטטים, הדממה עצמה עוטה עיני ילדה, ולדמעות יש ניחוח של פריחה. ברגע השיא, הדוברת אומרת: "ושם העיר כשם אהבתי" – דימוי שמבטא את ההתמזגות בין המקום לאהבה, את התחושה שהכול קשור לאותו מפגש ולרגש שהתעורר בו.
עוצמת השיר: אמצעים אמנותיים ורגשיים
גולדברג עושה שימוש עשיר באנאפורות, מטאפורות וסינסתזיה כדי להעביר את המהלך הרגשי של הדוברת. היא מתחילה בחוסר אמון ביום, ממשיכה בגילוי האסתטיקה של היומיום, מגיעה למפגש בלתי צפוי, ומסיימת בתחושת התעלות. הכותרת – "חמסין של ניסן" – מדגישה את יוצאות הדופן של היום הזה, חמסין לא צפוי באביב, כמו האהבה שצמחה פתאום.
בסיכומו של דבר, השיר מבטא את הרעיון שדווקא מתוך השגרה והציפייה לאי-שינוי, יכולה לצמוח חוויה עזה, בלתי צפויה ובלתי נשכחת. זו שירת ההפתעה שבלב השגרה, והיכולת לראות ולהרגיש את העולם בעיניים מחודשות – גם אם רק ליום אחד.
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – פרק שירה
