סיכום וניתוח: לא כברוש / יהודה עמיחי
מתוך: סיכומים בספרות – פרק שירה
השיר "לא כברוש" של יהודה עמיחי עוסק בחיים ובעזיבתם: איך לחיות בעולם ואיך לעזוב אותו.
"לא כברוש" כתוב כספק עצה ספק משאלה או רצון. הרמז לכך טמון במבנה המשפטים חסרי הנושא. הנושא החסר הזה הוא, למעשה, האני השר. הוא מסתבר בעצם חסרונו, בעצם הסתתרותו, ובכך הוא תואם את משמעות השיר ומיצג אותו.
אף שהבתים שונים זה מזה במבנם – שלושת הבתים הראשונים בנויים תחבירית על פי הסכימה: 'לא…. אלא…' – מבנה המבליט את מה שיבוא בחלק השני של המשפט. בשלושתם נשללת בחלקו הראשון של המשפט הוויית ההתבלטות: "לא כברוש,/ לא בבת אחת, לא כולי." "לא כגבר היחיד,/ כבן קיש"…./ יעשו אותו למלך." "לא הצלצול המעורר"… ההעדפה היא (בהתאמה): "אלא כדשא", "כגשם" וכו', כשהחוויה המרכזית המועדפת ע"י הדובר היא לא להתנשא מעל לבני האדם, כי אם לחדור לתוכם, להפוך להיות חלק מהם, לחיות דרכם. החיים בעלי העוצמה, בעלי ההשפעה אינם ניכרים בבדידות המזהירה בה הפרט מורם מעם, כי אם ע"י יכולתו לחיות בקרב הקולקטיב ובקרב כל פרט שבתוכו.
הקיום הוא מתוך אנונימיות לכאורה, ללא התבלטות; למעשה זוהי התעצמות, שכן הקיום האישי של הדובר פעיל ומתרחש אצל זולתו באופן מלא! ע"י כך אין היחשפות מלאה בבת אחת, כי אם בהדרגה, באופן זהיר, כך גם להתחלחלות בלבו של הזולת סיכוי רב יותר.
הרעננות של השיר "לא כברוש" נובעת מן הציורים הלשוניים המתפתחים, מצד אחד, ומן הקשר בין מטאפורות עזות (משדות סמנטיים כה רחוקים), מצד שני. למשל " אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות – ירוקות" עומד ליד "להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק / ואחד מחפש." שני עניינים שונים, אבל הסוף מתקשר לבית הבא: ההתחבאות, החיפוש והמציאה: בן קיש,הלא הוא שאול (המלך) יצא לחפש את האתונות ומצא את המלוכה. מטבעו היה נחבא אל הכלים (ואף כאן, כפי שהערתם – ליה?-, אין נזכר שמו המפורש, אלא "בן קיש" – משחק המחבואים נמשך מן התנ"ך לתוך השיר), ואף על פי כן עשו אותו למלך. אותו מצאו רבים, ואילו המשורר אינו רוצה שימצאוהו וירימוהו מעם, אלא שהרבים ישתו אותו, יזדקקו לו: "שתוי פיות רבים" – כלומר, זקוקים לו. הגשם, כמו הדשא, הוא שם עצם קיבוצי המכיל פרטים רבים, אינספור, והרבים סופגים אותו לתוכם.
הרצון הכולל הניכר בשיר הוא לחלחל אל הרבים כמשהו בסיסי, להפוך כמעט לצורך בסיסי של הכלל.
הוא אינו רוצה שיחפצו בו בגלל התהילה (ברוש, מלך,) אלא בגלל מה שהוא. התהילה היא מטבעה סטאטית, והוא רוצה להיות דינאמי.
המים המתחלחלים, האוויר ונשימת הפריחה (כאן נוספת אסוציאציה נעימה של הניחוח), ההירפאות, מצד אחד, ופעימות הלב, עדות לחיים, מצד שני. ואפילו בעת עזיבתם של החיים, העפר, או האבק שיוותר מן ההליכה במורד הגבעה של החיים, יהיה נחלת הכלל. שלושה מארבעת היסודות (ללא האש) מוזכרים בשיר (מים, אוויר, עפר).
ציור התשתית המופיע בשיר הוא האחד, הבולט ומזדקר (תמונה אנכית) מול תמונת רוחב – הרבים: הברוש (גובה) מול היציאות הירוקות (רוחב), אבן מתגלגלת במדרון (עומק) מול האבק העולה (רוחב), אבל גם עייפותם של הילדים, הרבים, עייפות "בריאה", מול "שר מתפטר" – בבחינת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (= מהר גבוה לבור עמוק), כל גדולתו מקורה בתפקידו, כלומר, בטל התפקיד – בטלה חשיבותו .
בעוד בשלושת הבתים הראשונים מה שבולט הוא הצמיחה או הבולטות של האחד מול הרבים (הברוש מול היציאות הירוקות, שאול המלך מול ילדים, הצלצול המעורר מול הדפיקות הרבות, פעימות הלב) הרי בבית האחרון בולטת תלילותו של המדרון בה מתגלגלת האבן מטה, אך עדיין נותר הד לה – האבק.
השיר יכול להיתפס כשיר ארס-פואטי ( שיר שבו המשורר עוסק ביצירה שלו, בשירה שלו): המשורר, מבקש להישאר, דהיינו, שואף לכך ששירתו תיטמע בלב קוראיו. עניין זה חשוב לו יותר מפולחן אישיות סביבו. הוא רוצה ששירתו, אומנותו, תחלחל אל הכלל ואל כל פרט בו ותיוותר בליבו של כל אחד גם לאחר שהוא עצמו יעבור מן העולם.
[שימו לב, תמונת הילדים פותחת וסוגרת את השיר "לא כברוש" של עמיחי. בתחילתו הם "במשחק" ובסופו הם "עייפים ממשחק" – איזו השוואה משובבת נפש לחיי אדם.]
השיר בעל מבנה כרונולוגי כחיי אדם: ילדים במשחק, עלייה לגדולה, הסכנה לחיי אדם, מוות. על אף זאת השיר אופטימי, כי הוא מלא תקווה, שהדבר יתרחש, כשהמילה "תפילה", בסופו, מדגישה זאת.
