סיכום: שמואל נח אייזנשטדט- "כריזמה ובינוי מוסדות: מקס וובר והסוציולוגיה המודרנית"
מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה
בדומה לשאר ההוגים מסוף המאה ה-18 ועד ימינו, ובר בוחן במאמרו "על הכריזמה ובניית מוסדות" את הסדר החברתי, ואת מקומם של היסודות הרציונאליים והאי-רציונאליים בתוכו, ואילו אפשרויות קיימות בו מצד אחד- להגברת הניכור והדיכוי, ומצד שני- להרחבת תחומי היצירה והחופש של האדם. ובר שילב תחומי עיון במחקרו- הפילוסופי, המדיני והסוציולוגי.
ובר עסק במושג הכריזמה, ובתרומתו לתחום בינוי-המוסדות. אמנם שגורה הנחה כי קיימת דיכוטומיה בין הכריזמה והשגרה בחיים החברתיים, אך לפי אייזנשטדט המפתח להבנת עבודתו של ובר טמון דווקא בחיבור בין האספקטים- השגרתי והכריזמטי, בעיקר בתהליכים של שינוי חברתי.
ובר ערך מחקר היסטורי-השוואתי וניתח באופן שיטתי את גילוייה השונים של היצירתיות האנושית בהקשרה החברתי, כדי לאתר את התכונות והבעיות המשותפות לתחומים השונים של הפעולה האנושית: כיצד הטיפוסים השונים של הארגון החברתי והיצירתיות התרבותית מופיעים, מתקיימים, משתנים או נעלמים. הוא משתמש בקטגוריות ניתוח רחבות כדי להסביר על רקע השוואתי את מאפייניה של חברה בודדת וכדי לנתח מאפיינים רחבים יותר של חברות, מוסדות, קבוצות ודפוסי התנהגות.
גישתו הערכית/פילוסופית הבסיסית של ובר עסקה בבעייתיות של החופש האנושי, היצירתיות והאחריות האישית, בחיי החברה בכלל ובחברה המודרנית בפרט. ייחודו הוא בדרך בה שילב בעיות אלו בניתוחו המדעי.
בניגוד למרקס, ובר לא ראה בחתירה לחופש או בדיכויו את הגורם הבלעדי החיוני לחיי חברה או להנעה האנושית. הוא גם לא ניסח סכמות התפתחות המבטיחות את ניצחונו המוחלט של החופש (בניגוד לגישתו הדטרמיניסטית של מרקס). הוא אמנם עסק בשאלת הניכור, אך הוא לא תלה אותה רק באספקט אחד של היחסים החברתיים, אלא כחלק מהותי של כל סוגי היחסים החברתיים בכל התחומים המוסדיים. בנוסף, הוא היה פסימי ביחסו לאפשרות להגיע לחופש, ליצירתיות ולאחריות אישית באופן כללי, ובמודרנה בפרט.
ובר הציג את הקשר ההדוק והפרדוקסאלי בין יצירתיות וחופש מול חיי חברה מאורגנים. הוא טוען כי החופש והיצירה אינם יכולים להתקיים מחוץ להקשר החברתי, אך מנגד הם מגבילים את היצירתיות ופותחים פתח לניכור.
ובר בחן את המתח בין הצדדים המגבילים והמחניקים של המוסדות לבין הצדדים היצירתיים. לפיו, מתח זה מתחזק בעת תהליך הרציונאליזציה וההתפכחות של העולם המודרני.
בכל עבודותיו בוחן ובר את תהליכי בינוי המוסדות, הטרנספורמאציה החברתית והיצירתיות התרבותית. בהם נמצאים תהליכי ההתגבשות, ההמשכיות והשינוי של המוסדות. לפיו, השינויים יכולים לנבוע משתי סיבות לפחות:
שינוי הדרגתי של החברה: צומח מהתחום הפריפריאלי של החברה, באמצעות העברת המורשת התרבותית הקיימת תוך שינוי בלי-משים במהלך החיים או/ו במהלך העברתה לדורות חדשים.
שינוי דרמטי: צומח בתחומים המרכזיים של החברה, או גם מחידושים המתחוללים בתחומים יותר פריפריאליים שמצליחים להשפיע על התחומים המרכזיים של החברה והתרבות. דוגמאות לגילוי דרמטי של כוח היצירה האנושי: דתות וארגונים דתיים גדולים, טיפוסי נורמה ומערכות משפטיות, מנהיגות פוליטית, ארגון כלכלי, ביטוי אמנותי.
היצירתיות מתקיימת בתוך המוסדות החברתיים- ובאופן פרדוקסאלי, יש בה פוטנציאל בבינוי מוסדות וגם בהריסתם. היצירתיות עצמה אינה חסרת מבנה- חלות עליה הגבלות מבניות וטבועות בה צרכים ארגוניים, והיא אף יכולה לגרום להופעתם. נטיות ההרס שלה נובעות מכמה גורמים:
- מרגע שהתקבל החידוש, הוא משתגר ו"מתרוקן מתוכנו", והאנשים שתמכו בו מאבדים את העניין בו.
- הפחד כי "היצירה החופשית" תגרום לאנרכיה מעורר את יוצרי החידושים התרבותיים להגביל קבוצות אחרות בניסיונם להשתתף ביצירה או להרחיב את היקפה. דבר זה עלול לעורר בקבוצות המוגבלות איבה והנכרות כלפי עצם פעולות היצירתיות ולדרבן אותם להריסת מוסדות.
ראה גם : מקס וובר על הדת
