כפי שנטען בחלק הקודם הסכמה מינית היא חיונית ביותר. אך האם זהו טבעו של המין שבו דיבור על הסכמה אינו ראוי, או לפחות קשה מאוד? ישנן שלוש בעיות בנושא, הפחותה מבניהן תטופל ראשונה.
הפרטיות של מין
הבעיה הראשונה נובעת מהיות מין במהותו פעילות פרטית ומרבית התרבויות אוסרות על קיומו בציבור ונוטת להקצות לו זמן ומקום4. דבר זה משקף שאיפה אוניברסלית לביטוי מיני באינטימיות ופרטיות. אך הפרטיות גם מהווה בעיה בהבטחת היות האקט בהסכמה כאשר הוא מתבצע הרחק מעיני כל. שיקול זה הוא ראייתי אך אינו נוגד את רעיון ההסכמה המינית. השאלה האם מרכיב של פעילות צריך להוות מפתח להיותה מותרת יכולה להבחן בנפרד מהשאלה כיצד ניתן להשיג ראייה להימצאותו של מרכיב זה. אך אף אחד לא טוען כי אין ראייה שכזו במקרה של הסכמה מינית, ניתן רק לטעון כי במקרה של ראיות סותרות, דהיינו עדויות, יקשה למצוא ראיות עצמאיות שיכריעו, אך בעיה זו אינה ייחודית לתחום המין.
מין בהסכמה הוא מין חסר תשוקה
נטען כי מין הוא פעולה של חוסר-פורמליות, ספונטניות, סערת חושים ורגשות, צוויי סיפוק, תשוקה וצרכי הרגע ואין בה מקום לביטוי פורמלי וטכני של הסכמה.
בעיה אחת שנטענת היא שבמהלך מפגש מיני אין רגע מתאים לבקשת הסכמה, אך זו נראית קלושה שכן שני משתתפים יכולים להסכים מראש על תנאי הפעילות המינית ויכולים גם לתקשר במהלך האקט. צורה בעייתית אחת היא סאדו-מזוכיזם אך משתתפיה דואגים להסכים מראש על התנאים ולסכם על אותות וסימנים בזמן המפגש.
בעיה נוספת היא שפעילות מינית סוחפת את משתתפיה באופן שמונע תקשורת בנוגע להסכמה, "שפת המין" אינה יכולה להעביר הסכמה. דאגה זו נראית מוגזמת, כל פעילות מינית משותפת היא מארג מורכב בין שני רצונות המעניקים ומקבלים הנאה. האינטימיות והפתיחות של האקט משמעם שזו גם סיטואציה של רגישות מוגברת לצרכיו ורצונותיו של האחר. אין בכך בכדי לטעון שמין לא יכול להיות אנוכי אך הוא עדיין מצב בו ניתן לתקשר רגשות שונים.
בעיה נוספת היא שהדרכים היחידות בהן ניתן לתקשר הסכמה עלולות להרוג את תשוקת הרגע, לקטוע את רצף האירועים ולהרוס את הספונטניות. אלא שמגיני טענה זו נוטים לחשוב על דרך טכנית של בקשת וקבלת הסכמה ולא מתייחסים לעובדה שניתן לעשות זאת במגוון דרכים שאינן קרות וטכניות.
טענה זו והגישה הכללית שיש קונפליקט בין הסכמה "קרה" ומין "חם" עלולים לתמוך בשני רעיונות קשורים. הראשונה היא שמין בא כ"עסקת חבילה" שלמה ואין בו רמות ושלבים. גרסא של גישה זו היא שלמין מטרה אחד ויחידה – שפיכה בנרתיק, וכל פעילות אחרת היא הכנה לשם מטרה זו, כל דבר פחות אינו נחשב כהנאה בפני עצמו. הנגזרת של גישה זו היא שהסכמה לאקט כלשהו היא הסכמה לאינטימיות מינית מלאה.
הרעיון השני הוא של גירוי מיני כבעל מידות גוברות של אינטימיות ורמות עולות של אי-רצוניות – ככל שמתקדמים, כך קשה לעצור. היישום הבעייתי של גישה זו היא הטענה של אובדן שליטה במהלך האקט והפחתת האחריות של אחד הצדדים אליו.
המודל ה"קליימקסי" (climactic) של מין שמאופיין בשתי גישות אלו – של כזה בעל מטרה בודדה שמאופיינת בידי צורך שהופך יותר ויותר בלתי-נשלט, קשורה ותומכת במה שניתן לכנות מודל "רכושני" (possessive) של מין. מודל זה מייצג הבנה א-סימטרית של מין כ"השגה" או "כיבוש" של אחד הצדדים החותר למטרה אחת. שני המודלים מיוצגים לא-בצדק כתומכים בהבנה הגברית של מיניותם על חשבון האישה8 ושניהם מודלים שיש לחלוק עליהם בכדי שלא ייחשבו כטבע בלתי ניתן לשינוי.
נסקור דרך אחת בה מודלים אלו מתקשרים להבנת הסכמה ובכך לעורר בעיות חמורות. בפרק הקודם ראינו כיצד הסכמה ישירה ל-P עשויה להתפרש כהסכמה עקיפה ל-Q כאשר Q הוא התוצאה הבלתי-נמנעת של P. אם נאמין כי רמה מסוימת של אינטימיות מינית צריכה תמיד להוליך למשגל מלא אזי הסכמה ישירה לדרגה פחותה יכולה להיחשב כהסכמה עקיפה למגע מלא. גישה זו נובעת מהמודל ה""קליימקסי". אישה ה"הולכת" חלק מהדרך לא חייבת "ללכת" עד הסוף, אלו גברים החושבים במונחים של נקודת אל-חזור.
מערכות יחסים מעבר להסכמה
בעיה שלישית לגבי רעיון ההסכמה המינית מובאת בדוגמא להלן9: קבוצת חברים פיתחה במהלך השנים רמה גבוהה של הבנה הדדית בה רכוש משותף מושאל ללא הליך רשמי ואף ללא הודעה מראש. למשל: ג'ון יודע שג'ורג' נמצא בחופשה ומשאיל את מכוניתו מבלי להודיע על כך לג'ורג' מתוך ביטחון שהדבר לא יפריע לו. נכון לטעון כי לא ניתנה לכך הסכמה מפורשת וטיעון של הסכמה בשתיקה על סמך התנהגויות בעבר תהיה מתיחה של פירוש היחסים בניהם. נכון גם לטעון כי כך התפתחה החברות בניהם לכדי דרגת אמון כזו.
לשם השוואה נשקול איחוד נהגי מוניות בו כל נהג נוהג במכוניתו אך הם מקיימים הסכם המאפשר לנהג שרכבו הושבת להשאיל מחבריו את רכבם במידה והדבר מתאפשר, למשל כאשר אחד מהם אינו עובד באותו זמן. ההסכם ברור מאוד בנוגע לנסיבות בהן הדבר יתאפשר ותמיד מצריך הסכמה מפורשת של כל הצדדים.
דוגמאות אלו מראות ניגוד בין שני סוגים של אינטראקציות חברתיות10. נראה כי הצורך בקבלת הסכמה מייצג דרישה של אופן האינטראקציה בין נהגי המוניות אך לא דרישה של האינטראקציה בין החברים שאינה מחייבת הסכמה מפורשת. בנוסף, אם אדם בקשר החברי יתחיל לבקש רשות עלול הדבר להתפרש כמשתמע מפגיעה ברמת החברות והאמון. אולם נהג מונית המשאיל רכב ללא בקשת רשות יואשם בפגיעה בהסכם של האיחוד וערעור תנאיו.
פילוסופים פוליטיים טענו כי ישנן צורות של קהילה שהן "מעבר לצדק" ו"מעבר לזכויות" 11 וכי התעקשות על תקנות זכויות או עקרונות צדק יהרסו את מה שהביא קהילה זו למצב של היות מעבר לכך12. האם לא נוכל לטעון כך שישנן גם מערכות יחסים שהן "מעבר להסכמה"? כמו החברים המשאילים את מכוניותיהם וזוגות נשואים שלא זקוקים להסכמה מינית?
לתשובה שני חצאים. הראשון הוא שהרעיון של זוג אוהב שהוא "מעבר להסכמה" הוא אידאל שיכול להתקיים רק אם ישנם שלושה אמצעי זהירות נדרשים. ראשית יש צורך לוודא כי התנהגות של זוג היא עדות לאידאל ולא למשהו שונה מאוד, כלומר להבחין בין אמון והבנה להרגלים ופסיביות, אי-תקשורת מתוך הבנה ההדדית או מתוך אי היכולת לקיום דיאלוג. שנית, אופי יחסים יכול להשתנות, אם בעבר לא היה צורך בהסכמה אין הכרח שכך הדבר גם כעת, תחת נסיבות שונות. שלישית, אפילו במסגרת זוג אוהב יכול צד אחד ליזום סוג חדש של פעילות מינית מתוך הנחה שהשני יסכים למרות שאין זה כך בהכרח.
החצי השני של התשובה הוא שאפילו אידאל כזה יכול לענות לעקרונות ההסכמה ואי-ההסכמה מותאמים. היחסים הנמצאים "מעבר להסכמה" הם כאלו שהצדדים בהם היו מסכימים לפעילות גם אם אינם עושים זאת בפועל.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
