דיני שמיטת קרקעות
שמות כ"ג 10-11
שש שנים יכול החקלאי לעבד את אדמתו, אך בשנה השביעית עליו לשמוט אותה ולהותיר את היבול לעניים ולחיות השדה.
למצווה זו שלושה נימוקים:
דתי: (עפ"י ויקרא כ"ה) – האדמה שייכת לה' ובשנה השביעית היא שובתת כפי שהוא עשה (שבת לאדמה).
סוציאלי: חוק הדואג לעניים (וגם לחיות)
חקלאי: בעידן ללא דישון כימי, כך הייתה האדמה מתאוששת מעיבוד יתר.
שמיטת חובות
דברים ט"ו 1-6
בקטע המופיע בדברים פרק ט"ו מדובר על שמיטת חובות החלה באותה השנה של שנת שמיטת הקרקעות (כי אז יקשה על חקלאי להשיב חובות). העובדה שהחוק דורש למחוק את החוב עלולה להניע אנשים מלהלוות או לקחת הלוואה לפני שנת שמיטה בידיעה שהיא תמחק.
החוק תקף רק לבני העם ולא לנוכרים מכיוון שבמקום ממנו הוא בא לא תקפים חוקי שמיטת הקרקעות וכן הוא בארץ לצרכי מסחר ואין החקלאות נוגעת לו.
בפס' ארבע ישנה הבטחה כי לא ימצאו עניים בארץ שיזדקקו בכלל להלוואה במידה (פסוק 5) שיתקיימו חוקי מצוות ה' ובהם שמיטת הקרקע. וכן "והעבטתם גוים רבים" – יהיה לך הכוח להלוות לעמים אחרים, ואילו "אתה לא תעבט" – לא תזדקק להלוואה.
אם יציית העם לחוקי ה' הוא יצא נשכר: א. בתחום הכלכלי-חברתי – לא יהיו פערי מעמדות.
א. בתחום הבינלאומי-כלכלי – תהיה לעם היכולת להלוות לעמים אחרים ולא להזדקק להלוואה.
בשל הסכנה שמעורר חוק זה (אי מתן הלוואות, הלוואות הנלקחות לפני שנת שמיטה בכדי לא להחזירן) התקין בימי בית שני הילל את תקנת הפרוזבול – לפי תפיסה אחת- העברת שטר החוב לידי בית-דין שמוסמך לגבות את החוב (וכך זה לא בין חבר לחבר), לפי תפיסה אחרת- החוב קופא בשנת שמיטה ומועבר לבית-דין ובתום שנה צריך הלווה לשלם את חובו למלווה.
