פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: התפתחות יחסים בין-אישיים ויציבותם
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה…
התפתחות היחסים ויציבותם
התפתחות מערכת היחסים מושפעת רבות מההתרשמות הראשונית בין בני הזוג. חוקר פסיכולוגיה חברתית בשם ברשייד טען כי בשלב הראשון של היחסים ולעיתים אף לאחר המפגש הראשון, מגבשים בני הזוג ציפיות הדדיות, ולעיתים אף גורמים להן להתממש בהתנהגותם, על פי העיקרון של נבואות המתגשמות מאליהן (Berscheid, 1985). מחקר שערכו סניידר ושותפיו ב- 1977 בתואנה שהם עורכים מחקר על תהליכי היכרויות, ביקשו החוקרים מגברים לנהל שיחת טלפון עם נערה שלא הכירו. לפני השיחה הראו לגברים תמונה לכאורה של הנערה. הנחקרים חולקו לשתי קבוצות: למחציתם הראו תמונה של נערה מושכת מאוד ולמחציתם תמונה של נערה מושכת פחות. דברי הגברים ודברי הנערות הוקלטו ונמסרו לשופטים, שנתבקשו להעריך את אישיותם של המשוחחים. הערכות השופטים מלמדות שהתנהגות הנערות תאמה את ציפיות הגברים ששוחחו עמן. השופטים הסיקו (על סמך השיחות המוקלטות בלבד), שהנערות ה"מושכות" היו מאוזנות יותר מבחינה חברתית, ערניות ובטוחות בעצמן יותר מן הנערות ה"לא מושכות". בחינת דברי הגברים מאשרת אף היא את ההנחה שהם מימשו בהתנהגותם ציפיות ראשוניות: אלה מהם שסברו ששוחחו עם נערות נאות היו חברותיים יותר, חמים יותר, פתוחים ומאוזנים יותר בהשוואה לעמיתיהם שחשבו שבהם מנהלים שיחה עם נערות מצודדות פחות. אין מחלוקת בין החוקרים באשר להשפעת הציפיות בשלבים הראשונים של היחסים על התפתחותם בהמשך. קלי ושותפיו (1983) מגדירים התפתחות ביחסים כהתגברות ההשפעה של כל אחד מבני הזוג על האחר. כלומר, היחסים מתהדקים ונעשים אינטימיים יותר ככל שגוברת השפעת בני הזוג זה על זה וככל שגוברת תלותם ההדדית. זוהי התפתחות הדרגתית ולכן רק יחסים ממושכים יכולים להניב קרבה ואינטימיות. יחסים ההולכים ומתהדקים מאופיינים בהתפתחות הדרגתית, שסממניה הם (לפי Burgess & Huston, 1979)): בני הזוג נפגשים ביתר תכיפות ובנסיבות מגוונות, והפגישות הולכות ומתארכות. בני הזוג משתדלים לחזור ולהיפגש לאחר שהופרדו וחשים נוח כשהם שוב יחד. בני הזוג הולכים ונחשפים זה בפני זה; הם נעשים פחות מאופקים בהתבטאויותיהם, מגלים רגשות שליליים הדדיים ומותחים ביקורת. בני הזוג מפתחים מערכת תקשורת ייחודית משלהם, ועם הזמן משתמשים בה ביתר יעילות. בני הזוג מפתחים יכולת לחזות מראש את ציפיות השותף, את דעותיו ואת רגשותיו. בני הזוג מתאמים יותר ויותר את התנהגותם ואת מטרותיהם. בני הזוג משקיעים יותר מרץ ביחסים וחשיבותם בעיניהם הולכת וגדלה. בני הזוג מרגישים שעליהם להתחשב בבן הזוג בקביעת מטרותיהם, כדי לא לפגוע ביחסיהם. בני הזוג רוחשים זה לזה יותר , ויותר חיבה, אמון ואהבה. היחסים נתפסים כייחודיים וחסרי תחליף. בני הזוג רואים זה את זה כשותפים ולא כל אחד לעצמו. יש לציין שהמחקר בנושא התפתחות היחסים נמצא עדיין בראשיתו. מחקרים מעטים בלבד בחנו מה קורה "באמת" בין בני זוג במשך הזמן, ועדיין לא ברור באילו נסיבות היחסים מתהדקים ובאילו הם מתרופפים. עם זאת, תיאוריות אחדות העוסקות בשלבי התפתחותם של היחסים בין בני זוג כבר מצויות בספרות. חוקר בשם בקמן מונה ארבעה שלבים בהתפתחות היחסים. השלב הראשון הוא שלב הגישוש, ובו נשקלים הגמולים והעלות. השלב השני הוא שלב המשא ומתן ובו מוגדרים היחסים בין בני הזוג. אין מדובר בהגדרה פורמאלית חוזית, אלא בלמידת התנהגויות המובילות למרב הגמולים המשותפים. השלב השלישי הוא שלב המחויבות ובו נוצרת תלות בין בני הזוג בעקבות מערכת היחסים שהתפתחה. השלב הרביעי הוא שלב המיסוד והוא מאופיין בציפיות משותפות. בשלב זה הן בני הזוג והן הסובבים אותם תופסים את מערכת היחסים כמערכת מבוססת ("יוצאים קבוע"). חוקר בשם מורסטיין פיתח גישה נוספת להתפתחות יחסים הכוללת שלושה שלבים. השלב הראשון הוא שלב הגירוי שבו המשיכה מבוססת על מאפיינים שטחיים כמו יופי חיצוני. בשלב השני, שלב הערך, המשיכה מבוססת על דמיון בערכים ובאמונות. בשלב האחרון, שלב התפקיד, הקשר בין בני הזוג מבוסס על מחויבות ומילוי מוצלח של תפקידים בתוך מערכת היחסים (כמו תפקיד הבעל ותפקיד האישה). בכל אחד מהשלבים גורם אחד הוא הדומיננטי ושני הגורמים האחרים פעילים פחות. למשל, בשלב השני המשיכה מבוססת בעיקר על דמיון בעמדות ופחות על מראה חיצוני או על מילוי תפקידים בקשר הזוגי. עם זאת, המבקרים טוענים שהתפתחות מערכת היחסים אינה מבוססת בהכרח על סדר נוקשה וקבוע של שלבים, ואצל אנשים שונים הסדר עשוי להיות אחר או לא לכלול שלב מסוים (Leigh, Homan & Burr, 1987; Stephen, 1987). ישנן ראיות אמפיריות שאצל בני זוג שרק נישאו אין דפוס קבוע ומחייב להתפתחות הקשר, והוא יכול להתפתח בדרכים שונות ומשונות (Surra & Huston, 1987). היחסים בין בני זוג לא נשמרים בשיאם כל הזמן. דעיכה כלשהי צפויה תמיד אך לעיתים קרובות מתעוררים קונפליקטים וחלה הידרדרות ממשית. ישנן סיבות אחדות לכך: למשל, יש התנהגויות המעוררות קונפליקט אצל שני בני הזוג, בעוד שיש כאלה שרק אחד הצדדים רגיש להן. חוקר בשם בס מצא שחוסר אהבה והגנה מצד הבעל מפריע לאישה ואילו דחייה מינית או התעלמות מטרידות את הבעל. סיבה נוספת היא מודעות להבדלים: הביטוי הידוע "האהבה מעוורת" מתייחס למצב שבו אהבה לוהטת איננה מפנה מקום לבחינה שקולה של דעות וערכים של הזולת. הבדלים בין בני זוג יכולים להתגלות מיד לאחר הנישואים או במהלכם, כאשר אחד מבני הזוג עובר שינוי מהותי כמו חזרה בתשובה או "התפקרות". סיבה נוספת היא שעמום. על פי סקינר השעמום הוא אחד ממקורות המצוקה בחיינו, אך כמעט ולא נחקר. בחיי הנישואים שעמום יכול לגרום לאי שביעות רצון ומתחים (Fincham & Bradbury, 1992). קנאה היא סיבה נוספת לקונפליקטים בין בני זוג. כניסת צלע שלישית לתמונת היחסים בין בני זוג אינה נדירה. כאשר הדבר קורה, מגיב בן הזוג הפגוע בקנאה (White & Mullen, 1990). הקנאה מעוררת רגשות שליליים: חשדנות, דחייה, שנאה וכעס. קנאה מתקשרת עם הערכה עצמית נמוכה (Salovey & Rodin, 1991) ומקורותיה ותוצריה שונים מתרבות לתרבות ובין שני המינים (Glass & Wright, 1992). סיבה נוספת היא דפוסי תקשורת. אחד המקורות השכיחים לבעיות בין בני הזוג הוא דפוס תקשורת לקוי ביניהם. תקשורת לא מילולית שלילית בין בני הזוג מאפיינת מאוד זוגות שחיי הנישואים שלהם אינם מוצלחים (Halford & Sanders, 1990). יש גם הבדלים בין המינים בדפוסי התקשורת, התורמים להידרדרות היחסים: היא רוצה לדבר על רגשותיה ואילו הוא רוצה לפתור את הבעיה. שניהם חשים שהצד השני אינו מבין אותם (Tannen, 1990). חוקרים בשם קלי ותיבו מסכימים עם ההנחה ששביעות הרצון ממערכת יחסים בין שותפים תלויה ביחס שבין הגמולים להשקעות. האדם בוחן בחינה סובייקטיבית את רמת הגמולים שהוא מקבל בהשוואה לרמה שהוא ראוי לה, לדעתו. אם הרמה עונה על ציפיותיו או גבוהה מהן הוא שבע רצון, ואם היא נמוכה מהצפוי הוא חש אי נחת. החוקרים מכנים בחינה זו רמת השוואה. רמת השוואה לחלופות- שביעות הרצון כשלעצמה אינה הגורם הבלעדי הנשקל בהחלטה אם להתמיד בשותפות או לפרוש ממנה, שכן הפרט משווה את הגמולים הנוכחיים שהוא מקבל גם לגמולים שיוכל להשיג במסגרת של שותפות חלופית. קלי ותיבו סבורים שהפרט יתמיד ביחסים אם הגמולים שבמערכת הקיימת גבוהים מהגמולים שיוכל לקבל בשותפות חלופית, אבל הוא עלול לפרוש ממנה אם הוא יוכל להשיג גמולים גבוהים יותר במערכת יחסים אחרת. אדם עשוי לפרוש ממערכת יחסים קיימת (שותפות עסקית או נישואים לדוגמה) אף על פי שהוא שבע רצון ממנה, אם שותפות חלופית מבטיחה לו יותר תגמולים. לעומת זאת, הוא עשוי להתמיד בשותפות למרות האי נחת ממנה אם אין הוא צופה שיפור במערכת חלופית (Drigotas & Rusbult, 1992 ; Rusbult, 1991). בהקשר זה מעניין מחקרו של בריגם על זוגות נשואים. הוא מצא שאם אחד מבני הזוג נאה מרעהו, הוא נוטה יותר ממנו לקשור קשרים מחוץ למסגרת הנישואים, ואף להניע אחרים לפתותו לקיים יחסים כאלה. לבן הזוג הנאה פחות יש מקום לדאגה במקרה כזה. בדוגמה זו אין מדובר בהכרח על פרישה ממערכת היחסים, אלא "סטיות" ממנה (Brigham, 1980). לווינגר סבור שהשיקולים הקובעים אם לשמור על יחסים קיימים או לנתקם במסגרת רמת ההשוואה ורמת ההשוואה לחלופות, כוללים גם שיקולים חברתיים כלכליים, דתיים וערכיים. רק אם היחסים החלופיים יפצו גם על המחיר שהפרט ייתבע לשלם באותם תחומים בעבור הניתוק- תיפרד החבילה. הנחה זו הובאה כהסבר לעלייה בשיעור הגירושים במחצית השנייה של המאה ה-20. התופעה נזקפת להיחלשות הלחצים החיצוניים שתמכו בשמירת המסגרת (Berscheid & Campbell. 1981). ראשית, המחסום הכללי נחלש: הנשים עצמאיות יותר כיום ואינן תלויות כבעבר תלות מוחלטת בבעל. רבות מהן יכולות ביתר קלות להרשות לעצמן לנתק את היחסים ולהתגבר על הקושי הכלכלי. בהקשר זה ניתן להניח כי גברים שנשותיהם עצמאיות כלכלית חשים פחות נקיפות מצפון לגבי ניתוק היחסים, ולכן מהססים פחות להתגרש. בנוסף, בשנים האחרונות חלו רפורמות בחוקי הגירושים האזרחיים והדתיים (סיבה זו אינה ישימה למצב בישראל), והן מקלות על הליך הגירושים. בנוסף, הואיל ומספר הילדים במשפחה הממוצעת קטן היום מבעבר, מעמסת גידול הילדים המוטלת על האם פוחתת, וקל לה יותר לצאת לעבודה. כיום קיימים מוסדות המטפלים בילדים מהגיל הרך ומאפשרים לאם לצאת לעבודה. בימינו, אין לגרוש או לגרושה דימוי שלילי כבעבר, שכן רבים מבינים שגירושים הם פועל יוצא של יחסים מעורערים, ותכופות הם מעדיפים על שמירת המסגרת במחיר של סבל לכל המשפחה. בני האדם בדורנו מחשיבים יותר ויותר את החוויה הרגשית, את האושר האישי ואת האהבה הרומנטית, וכיוון שהזמן הוא בעוכריה- גדל מספר הזוגות שמתגרשים (Simpson, 1986).
