פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: אובדן ייחודיות ויחסים
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה…
אובדן ייחודיות
בצד המשיכה לבני אדם דומים והתחושה הנוחה במחיצתם, קיים באדם גם צורך בייחודיות- דחף בסיסי להיות שונה מאחרים. באובדן הייחודיות טמון איום מעורר חרדה, ולפיכך לא רק דמיון מועט מדי בין האדם לזולתו גורם לו אי נוחות ומעורר בו רגשות שליליים, אלא גם דמיון רב מדי- אבל מסיבה אחרת (Snyder & Fromkin, 1980). התיאוריה בפסיכולוגיה חברתית מניחה שאפשר לתאר את הקשר שבין מידת הדמיון לזולת לתגובה הרגשית אליו בצורת עקומת U הפוכה. עד דרגה מסוימת, ככל שעולה הדמיון, עולה גם התגובה הרגשית החיובית, אבל מעבר לאותה נקודה- דמיון יותר פוגע בתגובה הרגשית החיובית. החוקרים אינם שוללים את ממצאי המחקר הידועים על הקשר החיובי שבין דמיון למשיכה, אלא שלדעתם טווח הדמיון שנחקר היה רק זה שבחלק העולה של העקומה, ולכן לא נמצא קשר שלילי. בסדרת מחקרים שערך חוקר בשם סניידר התבקשו הנחקרים למלא שאלונים מקיפים ומעמיקים על תחומי ההתעניינות, העמדות, תכונות אישיות והרקע האישי שלהם. לאחר מכן נמסר להם מידע על "נחקרים אחרים", בני גילם, שאף הם מילאו כביכול את אותו שאלון. מידע זה נועד ליצור דרגות שונות של דמיון בין הנחקרים האמיתיים למדומים: מקצת הנחקרים גילו שהם דומים מאוד לנחקרים האחרים, למקצתם נודע שהם דומים לזולתם במידה בינונית, והיתר מצאו שהם דומים להם רק במידה מעטה. לאחר קבלת המידע הזה השיבו הנחקרים לשאלון שנועד לבדוק חיבה כלפי "הנבדקים האחרים". כצפוי, ככל שגדלה מידת הדמיון בין הנבדקים לזולתם, כך גדלה חיבתם של הנבדקים כלפיהם. אולם, עם העלייה בדמיון מעבר לרמה הבינונית הלכו התגובות הרגשיות ונעשו שליליות. מומחי פרסום ותעמולה המבינים פסיכולוגיה חברתית מיטיבים לנצל הן את הצורך של הצרכן בייחודיות והן את הצורך שלו להידמות לאחרים. כך אנו מוצאים סיסמאות כמו "העולם החליט תה אחד: ליפטון", בצד סיסמאות כמו "להיראות אחרת" או "הגיע מבחר מצומצם של דגמים בלעדיים". גישה אחרת לקשר שבין דמיון לחיבה מציגים נובק ולרנר ב- 1968. הם טענו שהאדם רוצה להאמין שקיים צדק, סדר וארגון בעולם, וכי כל אדם מקבל את המגיע לו. מטיעון זה נגזרת תחזית אחרת מזו הנובעת מדגם החיזוקים של בירן ועמיתיו. הזולת המבטא דעות דומות, אך בה בעת מאופיין בתכונות שליליות, עלול להיתפס כאיום ולהידחות מחשש שהכרה בדמיון בדעות והתקרבות אליו תוביל גם לדמיון בתכונות ובגורל. כדי לבדוק השערה זו נמסר לנחקרים שאלון שמילא כביכול אדם שישב בחדר סמוך. מן השאלון למדו הנחקרים להכיר את דעותיו של הזולת ועמדו על מצבו הנפשי (מקצת העידו על מצב נפשי מעורער ומקצתם על יציבות נפשית). לאחר שהנחקרים קראו את השאלון שמילא זולתם, נאמר להם שהחוקרים בודקים כיצד בני אדם פותחים בשיחה עם הזולת. הם ביקשו את הנחקרים לדרג את מידת נטייתם לשוחח עם האדם בחדר הסמוך (ממלא השאלון), או לשבת לבדם ולכתוב כיצד היו פותחים בשיחה עם אותו אדם. כאשר הוצג הזולת כאדם בריא בנפשו גברה הנטייה לשוחח עמו ככל שגדל שיעור ההסכמה בדעותיהם. אך כאשר הוא הוצג כמי שמצבו הנפשי מעורער, גברה נטיית הנחקרים להימנע מלהיפגש עמו ככל שגדל שיעור ההסכמה בדעותיהם. התוצאות היו דומות גם כשהזולת הוצג כמכור לסמים.
