הפילוסופיה של המאה ה-20: מישל פוקו – סדר השיח וכוח
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
"סדר השיח" מתוך ארכיאולוגיה של הידע
בשלבים הראשונים של הקריירה הפילוסופית שלו לא הייתה לפוקו משרה אוניברסיטאות קבועה, אחרי זה הוא עבד במשרד החוץ והיה אחראי על מרכזי תרבות בעולם, היה בשבדיה המבורג ותוניסיה. ב-68 קיבל את הקתדרה להיסטוריה והשיטות של המושגים בקולאג' דה פראנס והוא חוזר לאקדמיה, וחלק מהחזרה הזו באה לידי ביטוי בספר הזה. המילה שיח הופכת להיות מרכזית, מדברים על הככלים של שפה ופחות על ידע.
"הדרה"- איך אנחנו מוציאים אופני שיח מסוימים, ופה נתייחס להדרה של השיגעון, סוג מסוים של שיח שנתפס כלא לגיטימי.
הרצון לאמת- יש ניסיון להגיע לרצון לאמת, מה היחס בין אמת ושקר בחברות מסוימות מה נתפס כאמיתי או לא בהקשרים מסוימים וזה יותר קשור לשפה ולא רק דפוסים של ידע. לא שאלה של מתודה אלא רובד שהוא בסיסי יותר. זה רעיון שהוא במובהק ניטשאני ופוקו מתייחס לכך.
סופיסטים ופילוסופים– המעבר מסופיסטים לפילוסופים, והוא מדבר על ההדרה של הסופיסטים. בכל דבר כזה יש משהו שהוא לא נייטרלי במעבר במשטרי אמת במה נחשב אמיתי או לא. זה גם קיים אצלנו במה אנו יכולים להוכיח או לא בבית משפט ולמרות שאנו חושבים שזה אמיתי אנו לא יכולים לבסס. זה עניין רחב מעבר לידע וזה ראשוני יותר ביחס לידע.
כוח
1968– השינוי הזה נתפס כחלק מפוסט 1968. צריך לומר שפוקו לא היה בפריז והוא הגיע אחר כך. ב-68 התחילה תנועה לא מסודרת כמחאה של סטודנטים שהייתה קשורה לתפקיד שלהם במערכות של ידע-כוח ומהר מאוד זה הלך והתרחב, היה מרד, הם תפסו את הסורבון. בשיאו של התהליך הצטרפו הפועלים והייתה שביתה כללית בצרפת והיה איחוד בין הפועלים והסטודנטים וזה ערער את השלטון של דה-גול. לקראת הסוף הייתה ריאקציה גדולה נגד זה, דה-גול חושש, וזה דעך. אבל משהו מהאווירה הזו נשאר, זה לא היה עניין קומוניסטי במובן הקלאסי, המפלגה הקומוניסטית התנגדה לכיוון הזה. היו חיבורים של סטודנטים עם מקומות בצ'כיה וכ', הייתה מגמה של אנטי ויאטנם ואמרקניזציה אבל לא היה איפיון פוליטי ברור, הסיסמא הייתה "הדמיון לשלטון". היה מרד אבל לא מרד פוליטי במובן הצר. אצל פוקו זה ממקד את תשומת הלב שלו בשאלות שקשורות בכוח, פוליטיקה הקשר בין ידע וכוח, משנות השבעים והלאה.
