הפילוסופיה של המאה ה-20: סארטר – היישות והאין
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
בעבור סארטר לא כל תודעה היא תודעה עצמית. הרבה פילוסופים לא עושים את ההבחנה הזאת. גם הרבה ספרים שיוצאים היום לא מבחינים בין תודעה לתודעה עצמית, התודעה של סארטר היא יוצאת הדופן.
יש מוטיבציה לאמץ את העמדה כי יש סיטואציות שבהן אנו מפתיעים את עצמנו, מגלים דברים על עצמנו, ולזה סארטר יכול לתת דין וחשבון. התודעה אצלו היא ספוטנטנית, אנחנו מגיבים לסיטואציות באופנים מסוימים שלא תמיד יכולנו לחשוב על זה מראש, ואלו סיטואציות קיצוניות. הדין וחשבון של סארטר מאפשר לנו להסביר את הפער הזה בין האני החיצוני שנבנה לבין תודעה עצמית. מצד שני זה מושג בעייתי, וקשה לקבל זאת.
בסופו של דבר סארטר לא נשאר בעמדה הזאת, וחל בו שינוי במידה רבה בשל קריאה יותר מדוקדקת של היידגר. עצם האייון של עצמיות לא מחייב ניתוק של האני מהעולם. התייחסות עצמית יכולה להיות חלק מהפעילות בתוך העולם, שזה מה שקורה עם היידגר. סארטר היה חייל מילואים במשך הרבה זמן וכותב יומן ובין השאר הוא קורא את הוויה וזמן ורואים איך לאט לאט זה יותר ויותר מדבר אליו עד שזה בא לידי ביטוי בספר של יישות ואין.
היישות והאין
זה הספר המרכזי של סארטר וראוי לחשוב על יישות כיישות ולא כהוויה, בניגוד להיידגר.
בבסיס הספר עומדת הבחנה יסודית בין שני אופני קיום, נתאר אותם ואז נפתח זאת:
יישות עבור עצמה | יישות כעצמה |
להתייחס לעצמה חירות, אין\שלילה זמן אפשרות | זהה עם עצמה, A=A חיוב הווה |
זהה עם עצמה- כל יש זהה עם עצמו, מכירים זאת מלייבניץ ומלוק. זה מאפיין אונטולוגי בסיסי לגבי יישים. אבל זה לא מתקיים בהכרח ביישות עבור עצמה, היא מאופיינת כתודעה, היא לא זהה לעצמה אבל היא יכולה להתייחס לעצמה, לבחון את עצמה. המרכב של הזהות העצמית לא מובילה לזהות עצמית.
חיוב– ביישות כלשעצמה בעולם כשלעצמו אין מקום לשלילה ולאין, התודעה מכניסה זאת. זה משהו פרמנידי. ביישות עבור עצמה יש יסוד של אין ושלילה, וזה יחד עם יסוד של חירות, שלא מוגדר.
ביישות עבור עצמה יש זמן ואפשרות מודאלית ואילו ביישות כשלעצמה יש הווה.
אדם– האדם הוא שילוב בין עובדתיות וטרנס', עובדתיות וחירות. האדם יש בו רכיב של משהו שהוא יישות כשלעצמה וגם רכיב של יישות עבור עצמה והוא במידה רבה שילוב של שני הרכיבים. האדם נולד עם מאפיינים מסוימים שקשורים לגוף, לעבר. עבר במובן של משהו שמקבע, הסיטואציה שבתוכה הוא נולד. אוסף כל המאפינים הללו הם היסוד העובדתי לגביו, מי ההורים, מה הד.נ.א, איזו דת, לאום. אלו דברים שלא בהכרח גופניים הם גם סביבתיים, הם הרבה פעמים משהו שמלכתחילה לא היו יישות כשלעצמה אבל הם כבר עוצבו כסטטוס. חלק מהעולם שלפנינו עוצב על ידי האדם, החלק העובדתי באדם הוא חלק שבמידה רבה גם מעוצב. חירות – היחס אל העובדתיות זה גם במונחי שלילה, הוא יכול לשלול את המאפיינים שלו והחירות היא במונחים של שלילה, אין. אם אדם נולד גבר הוא יכול להתייחס לגבריות בכמה אופנים- שובניסט, מטרוסקסואל, ניתוח לשינוי מין וכ'. יש לו מידה רבה של חירות ביחס לעובדתיות, העובדתיות לא מקבעת אותו ומקבעת את המהות מעתה והלאה. מישהו שנולד ישראלי יכול לחוש פטריוטיות בדרגות שונות, לרדת מהארץ וכ'. הוא יכול לחוש חירות ביחס לעובדיות.
