ההגות הציונית לדורותיה: הציונות הדתית והצעת החלוקה
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
דבר שני שנובע מהפרגמטיות, של המזרחי שהשתתף בתנועה ציונית, אבל זה לא גאולה. זו תופעה פוליטית שאחדים ישמחו ואחדים יצטערו. שנת 1967, מלחמת ששת הימים הייתה פרשת דרכים מהותית מאוד בפוליטיקה הישראלית. כאשר הסכסוך היהודי ערבי בארץ ישראל המנדטורית הגיע בשנות השלושים לביטויי אלימות, מה שאנחנו קוראים "מאורעות" וערבים "מרד" בפעם הראשונה נשלחת ועדת פיל בריטית על ידי הממשלה בריטית, לנסות למצוא פתרון. מצד אחד בהצהרת בלפור נאמר שממשלת בריטניה רואה בעין יפה הקמת בית יהודי לאומי בא"י. לגמרי לא ברור מה פרוש הדבר, אבל אין הדבר הוא הפיכת ארץ ישראל לבית יהודי לאומי. אבל הסיפא של המשפט- ובלבד שלא יפגעו זכויותיהם של העמים האחרים. איך מאזנים זאת? עלייה לכאורה לא פוגעת, לא מחרימים אדמות, אבל המאזן משתנה. שולחים ועדה לארץ ובהגינות בריטית הועדה שומעת עדויות משני הצדדים ומעלה לראשונה את הרעיון של חלוקה. היא משוכנעת שיש יהודים ויש זיקה יהודית היסטורית. מצד שני היא משוכנת שיש ערבים והם הרוב. 11 שנים אחר כך ועדה של האו"ם מציעה על חלוקה קצת יותר טוב ליהודים. כשאי לזכור שהויכוח אל החלוקה חוצה את הציבור היהודי בצורה החריפה ביותר בארץ ,וזה בזמן עליית הנאצים, ומלחמת העולם. תוך התקופה השחורה הזאת מתנהל בארץ ויכוח האם לקהל או לדחות. הרוב מקבל את ההצעה. גם תנועת המזרחי, ולהם קל יותר, כי לא מוותרת על מלך המשיח, באופן פרדוכסלי. כאשר מוקמת מדינת ישראל, בגבולות נוחים יותר, כשחלק מהאוכלוסייה העברית וחלק מגורשת, מקומת מדינה והקונצנזוס זה שהקמת מדינה בחלק ממדינת ישראל זה אחד ההישגים הגדולים של עם ישראל. יש את התנועה ברוויזיוניסטית של בגין וזבוטינסקי, שלא קיבלה אף פעם באופן עקרוני את החלוקה. אריה נאור שהיה מזכיר הממשלה כותב שכשבודקים את הועידות של תנועת החרות שעקרון שלמות הארץ יורד עם הזמן לסעיף פחות ופחות חשוב. במציאות הפוליטית בין 49 ו 67 לא היה מצב אחד שתנועת חרות דרשה מלחמה כדי להשיב את השטחים, את איחוד ירושלים או אפילו את הר הצופים. ב- 47 קיבלו את הצעת החלוקה כהישג, טוב יותר או פחות, אבל הישג. דווקא המזרחי והמפד"ל הם הגורמים המתונים. אפילו הויכוח בשנות החמישים בתוך המפלגה מפאי בין בן גוריון הנץ ושרת היוני, המפד"ל תומכת בשרת מתוך מתינות וזהירות.
