ההגות הציונית לדורותיה: משה הס – לאומיות במזרח התיכון
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
משה הס מודע לכך שהפוליטיקה האירופית במאה ה-19 סייעה ליחידות אתניות להגיע לעצמאות: יוון, סרביה, מעט רומניה. נפוליון השלישי תמך בשחרור לאומי באיטליה, וזה יקרה גם במזרח התיכון. הוא מוסיף פרק די מעניין ואומר איך יראה המזרח התיכון "כשתקום מחדש ממלכת יהודה, יוקמו מחדש גם הממלכות הערביות של סוריה ומצרים" וגם הם ישתחררו מהעות'מאניים. הוא מדבר על כך שהתנועה הלאומית היהודית, עדיין לא קיים השם ציונות, תקים מדינה יהודית עם חידוש ממלכות סוריה ומצרים. אין ב- 1862 אף ערבי שמדבר על כך, אלא יהודי סוציאליסט גרמני, דיבר על כך. תפיסה שעברה שינוי בתוך השקפת עולם מאוד מורכבת שלעולם לא התנתק מהניסיון לעגן את עצמה בפרשנות סוציאליסטית. מצד שני להגיע לתפיסה שהיא לא מנוגדת לסוציאליזם ונותנת מקום למרכיב הלאומי, גם מקום לעלייה של תנועה יהודית והקמת מדינות לאום ערביות.
רומי וירושלים- קורבנות בהמה
הערת שוליים שמראה את המורכבות ויושר אינטלקטואלית של הס. רומי וירושלים היא מה שנקרא באיטלקית "רומה טרצה" רומא השלישית, לא רומי של הקיסרים או האפיפיורים, אלא רומי של מציני, של הלאומיות. ולכן ההשוואה על נהר הטיבר והמוריה. הוא מתחיל בשחרור איטליה. וזה כתוב כמכתבים פיקטיביים לידידה, עם תחושת עליונות. הנכונות שלו להתמודד על הטענה – אומרים לי אנשים איך אתה מעיז לחשוב מחדש על הקמת מדינה יהודית, כי אחד הדברים שינסו זה להקים מחדש את בית המקדש ולהקריב קורבנות בהמה, ואיך אדם כמוך יכול להוביל למהלך זה. יש לו תשובה מלומדת כי הוא מקווה שזה לא יקרה, כי קורבנות הם לא הדבר המהותי ביהדות. ומתייחס לכמה ציטטות מהרמב"ם. מאחר שחיו ליד עובדי אלילים שהקריבו קרבנות אדם, הייתה צריכה להיעשות פשרה, ולהסדיר את מקום הקורבן, להמעיט. אני מקווה, אומר הס, שבדורנו הנאור זה, גם שלומי אמוני ישראל לא ירצו לחדש את עבודת הקורבנות. וביושרתו האינטלקטואלית הוא אומר משפט יפה מאוד: "אם זה לא יקרה, אז חבל. אבל אני, באי רצון, אקבל את זה, מתוך אהבתי לעמי. אשר לאהבתי לעמי ששבה ונעורה בי, אם כי באיחור זמן, שוכחת את כנראה שאהבה אמיתית היא אהבה עיוורת באמת. עיוורת משום שאין היא מכוונת למעלות הטובות בלבד שביתור האהבה אלא אוהבת אותו על כל מעלותיו וחסרונותיו.
…הצלקת שבפניה של אהובתי לא זו בלבד שאינה פוגמת בפניה אלא יקרה לי לא פחות ואף יותר מהעיניים היפות שלה. כי עיניים יפות יש לכולן, והצלקת הזו מייחדת אותה."
הוא קצת קיטשי, אבל יש לו אמירה-אין מנוס-לא להכל אני מסכים, לא הכל אידיאלי, אבל מבחן הסולידאריות הוא האם אתה מסוגל לאהוב את הצלקת שבפניה של אהובתך.
הפרולטריון של מרקס הוא מנוול-נשים זונות, ילדים גנבים, ואני אוהב אותו, ובגלל זה אני רוצה לשחרר אותו.
הרבה מן ההוגים העלו ביקורת חריפה מאוד על אספקטים רבים ביהדות, אבל יסוד הסולידאריות מחייב אותך לא רק להתמסרות טוטאלית לאחר, אלא גם לא ליצור אידיאליזציה, ולהבין את המציאות הבנה מורכבת שלא עושה אידיאליזציה רומנטית. איך מתמודד סוציאליסט חילוני עם תחייה שפירושה גם חזרה לקורבנות, זוועה בעיניו? הוא מכיר בחסרונות, שמח אם לא יהיו, אבל אוהב ומוכן לקבל גם אותם.
