ההגות הציונית לדורותיה: הוגים טרום ציוניים- ציונות דתית
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
הוגים שאפשר לראות בהגותם את ההתחלות של גישות שבסופו של דבר יובילו לציונות. היום נדון בשני הוגים שבאים מהמחנה הדתי אורתודוקסי. אלקלעי וקלישר. אלו שני אנשים די מיוחדים במינם ודי חריגים בהגות הדתית של המאה התשע עשרה. אצל שניהם יש גישה שהיא מצד אחד דתית נורמטיבית לא פורצת גבולות ונזהרת אבל מצד שני גם חדשנית. שניהם נתפסים בציונות הדתית כתרומה של רבנים לציונות הדתית. הציונות הדתית מנסה להראות שיש שורשים דתיים בציונות המודרנית. זה נכון אבל גם מסולף, שניהם חריגים. במאה התשע עשרה יש המוני רבנים שכתבו ספרים, וזו מחשבה שניסתה להתמודד עם השינויים במאה התשע עשרה- שינוי תפילות, לשונות, אוכלוסיות שלא מבינות עברית.
גאולה
התפיסה הכללית היא מסורתית במחשבות שיש אמונה בגאולה שבו תבוא ובין השאר פירושה סיומה של הגלות, כאשר גלות היא לא רק טריטוריאלית אלא גם מטאפיזית- העולם לא מתוקן. ככל שהמשיחיות מרכזית בה, המחשבה היהודית מאוד נזהרת. היהדות התנסתה בכמה תוצאות חמורות של תנועות משיחיות, לדוגמא השבתאים. אנשים נתפסו לכך ששבתאי צבי הוא מלך המשיח, כאשר זה הסתיים בכך ששבתאי צבי המיר את דתו. הרעיון שיש משיחיות בהם שנישאת על ידי אנשים בשר ודם- זהירות. יש מחשבה שתגיע הגאולה, אבל בעיתו. הדיון בגאולה הוא לא דיון מרכזי, הדיון המרכזי הוא היכולת לשמור מצוות, איך לקבוע סייגים למגעים בין יהודים ללא יהודים כדי למנוע המרת דת או עבירות. ככל שהקשרים בין יהודים ללא יהודים נעשים יותר פתוחים, אין תמיד תשובות טובות. מדובר בשני אנשים שאצלם יש שינוי. בשני המקרים מנסים להלך על חבל דק מאוד בין צמידות למחשבה היהודית הדתית, שהגאולה בידי שמיים, אבל גם השפעה מהעולם החיצוני. עליית תנועות לאומיות אירופאיות לא יהודיות משפיעה על שני רבנים אלו, שהם רחוקים מלאמץ דברים מהעולם הלא יהודי. כמו אצל רבנים אחרים יש הקשבה לעולם. שני ההוגים הללו חיים בקווי תפר בין מערב אירופה למזרחה, בין כמה תנועות לאומיות.
