מבוא לסוציולוגיה – סיכומי מאמרים: חווית ההוויה של השחור – פרנץ פאנון
ראו: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים
פאנון מנסה לנסח בכתב את החוויה שלו כשחור וטוען שזוהי חוויה ייחודית מפני שהיא נקבעת על ידי מבטו של האדם הלבן מתוך תחושת עליונות של הלבן ורגשי נחיתות של השחור מול הלבן. הוא מנסה למצוא בספרות, בשירה ובפילוסופיה אלטרנטיבות לזהות השחורה הנחותה ומתאר את כישלונותיו. הוא תמיד חוזר אל המבט של האדם הלבן שלא מסוגל לראות בשחור אדם שווה לו.
פאנון מאשים את הלבנים בכך שגזלו את חוקיהם והתנהגותם של השחורים ובכך שהמבט הלבן כולא את השחור במצבו הנחות.
הבעיה בהגדרת האדם השחור :
1. פאנון מתחיל את המאמר בחיפוש עצמי שלו אחרי הגדרה עצמית ומיד הוא נתקל במבט של האדם הלבן שלא מסתכל עליו כאל סתם עוד "אחר" אלא מסתכל עליו כעל אחר שחור. כלומר, מישהו שבהכרח הוא נחות ממנו.
2. במסגרת החיפוש אחר הגדרה וזהות הוא בודק את תפישת הגוף של האדם וטוען שעל ידי החושים שלנו אנחנו בונים סכימת גוף (תפישת גוף) וכל אדם בונה לעצמו את האני שלו כגוף במרכז עולם של חלל וזמן. (דוגמה לעיצוב תפישת גוף : "אני יודע שאם ברצוני לעשן עליי להושיט את זרועי הימנית ולתפוס את חפיסת הסיגריות שנמצאת בקצהו השני של השולחן. הגפרורים במגירה השמאלית, אז אצטרך להתכופף מעט לאחור" עמ' 84) אבל, הגוף השחור לא מעוצב על ידי החושים , אלא, בניגוד לגוף הלבן ועל ידי המבט של הלבן שמפחד ונרתע מהכושי שהוא רואה. (ברכבת, הכושי לא תופס מקום אחד, אלא, שניים ושלושה מקומות כי הלבנים לא מתקרבים.)
3. הוא מנסה לפנות אל המישור האוניברסאלי של האינטלקט ולטעון שאין הבדל אמיתי בין שחור ולבן. הוא מכיר בכך שאבותיו היו עבדים אך, מנסה לטעון שהדבר אינו שונה מאדם לבן שאבותיו היו אריסים עובדי אדמה. אבל, הוא רואה שגם במקומות בהם לכאורה מדברים על שוויון בין שחורים ולבנים עדיין שולטת הדעה הקדומה לגבי השחור והוא תמיד נתפס כחיה, אויב, מרושע ומכוער. כלומר, אדם הלבן לא באמת מסוגל לחשוב על שוויון. ( "- תראה, הוא יפה, הכושי הזה…
– גברת, הכושי היפה מודיע לך שאת יכולה לקפוץ לו ! …
מה?! אני שכחתי, סלחתי וביקשתי רק לאהוב, והמסר שלי נזרק אלי חזרה, כמו סטירת לחי באמצע הפרצוף. העולם הלבן, היחיד והמכובד, אסר עלי כל השתתפות." עמ' 86-7)
4. פאנון עושה השוואה בין היהודי השנוא לבין השחור השנוא (ומתבסס על מה שסארטר כתב על היהודים) וטוען, לבסוף, שהם לא שווים כי היהודי, גם אם הוא שנוא, הוא עדיין בתוך ה"משפחה הלבנה" והוא מוגדר על ידי מעשיו והתנהגותו, הניתנים לשינוי. ואילו השחור מוגדר על פי חיצוניותו ולכן לעולם לא יכול להעלם לתוך אלמוניות ונשאר תמיד כלוא בהגדרת השחור. גם אם שחורים משתלבים בעולם הלבן, הם נחשבים יוצאי דופן : הרופא הכושי, המרצה הכושי וכד'. (ושוב, ציטוט נבחר : "כשאוהבים אותי, אומרים לי שזה למרות הצבע שלי. כששונאים אותי, מוסיפים שזה לא בגלל הצבע שלי…כך או כך אני שבוי במעגל שטנים" עמ' 88)
סיכום ביניים – הבעיה של השחור היא שהוא מוגדר ביחס ללבן ותמיד נחות ממנו, האדם הלבן לא נותן לו להשתלב בעולם שלו. לא כאינטלקטואל ולא באופן כללי ומותיר אותו תמיד כאחר ושנוא.
נסיונות לפתרון לבעיה:
1. רציונליות : בהתבסס על ניסיון לפתרון שנאת היהודים, מנסה פאנון להוכיח באופן רציונלי שהלבנים טועים בראייתם אותו כנחות להם. הוא רואה שבמשך ההסטוריה המערבית והתפתחות המדע הגיעו למסקנה שהכושי הוא יצור אנושי, כלומר, עשו צעדים של התקדמות אל הבנה של שוויון בין הגזעים. אבל, הלבנים עדיין מתעקשים לשמור על הפרדה בין הגזעים- שוללים אינטימיות בין הגזעים בשם המדע. והמדע שעוסק בגילוי/יצירת גנים של גזע, רק משמר את ההפרדה הגזעית, בכך שהוא מציב את יסוד הקניבליזם בבסיס הגנים של השחור. ("ביססתי את העולם באופן רציונלי, והעולם דחה אותי בשם דעה קדומה על צבע העור" עמ' 93)
2. פניה אל האי-רציונליות כמאפיין ייחודי של השחורים: דווקא בדרך של ייחוס אי-רציונליות של השחורים מול הרציונליות המאפיינת את האדם הלבן, פאנון מנסה למצוא תרבות שחורה ייחודית. במסגרת זו הוא עושה שני מהלכים :
תרבותי – הוא מביא דוגמאות לתפישה של תרבות עשירה באומנות (מוזיקה, פיסול) המבוססת על קצב, על אינטואיציות ולא על שכל. תרבות בה הגוף אינו עומד בניגוד לרוח אלא יש חיבור ביניהם. אבל, הבעיה עם זיהוי הכושיות עם אי-רציונליות היא שבסופו של דבר,היא בעיקר מתקשרת לחייתיות, מאגיה שחורה ומנטליות פרימיטיבת ולמעשה, משמרת שוב את השחור כפרימיטיבי ונחות.
בנוסף, פאנון טוען שהתרבות השחורה, הלא-רציונלית, נתפסת כמשמרת איזו אנושיות בסיסית חיונית שהלבנים, המכאניים יותר מדי, איבדו כבר, אבל, הלבנים לא מעריכים אותה כייחודית ושווה, אלא, רואים בה רק שלב התפתחותי (אבולוציוני) הקודם לתרבותם שלהם.
הסטורי – פאנון מציג עדויות הסטוריות לעולם תרבותי עשיר מאוד בקרב השחורים, לפני בוא האדם הלבן. תרבות של אינטלקטואלים (דוגמת תיאולוגים מוסלמים שחורים), ערים גדולות, ידע טכנולוגי (בניית ערים, עיבוד שדות, התכת עפרות מתכת ועוד), דת המבוססת על הבנה ואמון, אומנות מפותחת וכד'. אבל שוב, הלבנים תופשים את השחורים ותרבותם הקדומה כשלב התפתחותי (אבולוציוני) בלבד! ("במובן הזה הכושיות קיימת לשם השמדתה. היא מעבר לא תוצאה (המ' בפתח. מרים). אמצעי ולא תכלית סופית." עמ' 102) ואם הוא הצליח להוכיח כי גם התרבות השחורה היא רציונלית היא עדיין נחשבת לשלב בדרך אל "הרציונליות האמיתית" – התרבות הלבנה.
(עכשיו הופיע קטע מאוד פילוסופי של התדיינות בעיקר עם סארטר)
3. שלילת הטענה בדבר חוויה כושית אחת ורב משמעית. פאנון מביא דוגמה לשלושה שירים מנקודת מבט שחורה, השונים לגמרי ברוחם ובמהותם ומראה כי בעצם אין כושי אחד, אלא, כושים רבים. אי אפשר לדבר על חוויה כושית אחידה.
אבל, בסוף הוא חוזר שוב אל המבט הלבן, שהוא זה שמגדיר אותו ככושי ואומר שה"אחר" העומד מול השחור אינו סתם "אחר", אלא, הוא תמיד אדון, ממשי ואילו השחור תמיד חש מולו תחושה של חוסר קיום, הגדולה יותר מתחושת חוסר אונים.
4. פתרון של אלימות. לא מופיע במפורש, אבל, נרמז במשפט : "הכושי הוא כלי משחק בידיו של הלבן. אז כדי לשבור את מעגל השטנים הוא מתפוצץ" עמ' 108.
- סוף המאמר של פאנון לא מותיר פתרון ממשי למצב של השחורים, אלא משקף רק את הכאב שבמצבם.
ראה גם:
עור שחור, מסכות לבנות \ פרנץ פנון
