מבוא לסוציולוגיה – סיכומי מאמרים: האוטופיה הרומנטית \ אווה אילוז
ראו: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים
במאמר "האוטופיה הרומנטית" אווה אילוז מתעסקת בשאלת התרבות בהקשר כלכלי ומה שמשפיע עליה הם שני כיווני מחשבה – שתי שאלות עיקריות שמשפיעות אחת על השניה: "
- איזה תפקיד מילא ההיבט התרבותי של הרומנטיקה בבניית שוקי הצריכה להמונים?" מה שהיא מכנה "רומנטיזציה של מוצרי הצריכה"- כיצד קיבלה מוצרי הצריכה הילה רומנטית?
- מאידך, היא שואלת "כיצד הטמיעו הנהגים הרומנטיים את הנהגים הרומנטיים את הנהגים הכלכליים של השוק"? – מה שהיא מכנה "מסחור הרומנטיקה"- הדרכים בהן נהגים רומנטיין הלכו והשתלבו בצריכת מוצרי פנאי עד שנהפכו מזוהים עימם?
מה שניתן לראות בשאלות של אילוז ב-"האוטופיה הרומנטית" זה העולם המטריאלי, הכלכלי של המוצרים והצריכה ומצד שני יש את העולם של התרבות, הרעיונות ומה שבעצם רואים כאן זה את ההוויה והתודעה. מרקס יצר סכמה חד כיוונית: הוויה משפיעה על התודעה, כאשר ההוויה זה העולם המטריאלי והתודעה היא העולם הרעיונות וובר מאוחר יותר אמר ששניהם משפיעים אחד על השני, דו כיווני. אווה אילוז מנסה להבין את הקשר בין הכלכלה והתרבות (רעיונות ומטריאלי).
אנחנו רואים דו שיח בין ההוויה והתודעה וניסיון של אילוז ולראות את ההשפעות ההדדיות של אחד על השני או באופן פשוט לראות את ההשפעה של התרבות על הכלכלה, של הכלכלה על התרבות ועושה שילוב בין השניים ומדברת על השפעות הדדיות.
השאלה הראשונה שנתעסק בה: כיצד קרה המסחור של הרומנטיזציה, כיצד קישרנו בין אהבה ופנאי. ככל שהתפתחה הכלכלה הקפיטליסטית התפתחו החיים האינטימים. בעבר, הנישואין היה חלק מפרקטיקה של השרדות כלכלית וניידות, מצב בו בחור רוצה להתחתן עם בחורה ואביה הולך לביתו ועושה הערכה למצב הכלכלי שלו, מבלי שיפגשו האב מאשר כי מצבו הכלכלי בסדר. הזוגיות כמה שאמור להשאיר אותנו בחיים ולתרום להשרדות שלנו. בחינה של בני זוג מאד שונה ממה שאנחנו מכירים היום. אז בכלכלה של השרדות כפי שאילוז מכנה אותה בה עובדים כדי לשרוד ולא כדי לייצר עודף שאפשר להשקיע אותו, נישאוים היו השקעה. אבל אז במאה ה19 רואים שינוי – שוק הרבה יותר פתוח, הרבה פחות תלויה בעבודה ובשדות ובירושה של ההורים כל אחד מצופה להרויח את הונו לבד וכשזה קורה אנחנו בוחנים את האנשים מולנו בצורה אחרת. אפשר לעשות בחירות חופשיות יותר ובתוך התנאים האלו נוצר לנו מצב מאד שונה מהמצב הקודם, מצב שמאפשר את ההתפתחות של תרבות רומנטית.
השינויים הראשונים שאנחנו רואים: ארה"ב נהנית משפע, יש עליה בשיעור ההכנסה לשפע ועלייה בצריכה של מוצרי פנאי ובידור והתלוות של מערכת פרסום הולכת ומשתכללת. כברבמאה ה18 האמריקאים בוחרים את בני הזוג לפי רגש ובשנות ה20 של המאה ה20 יותר אנשים, ונשים יוצאים ללימודים בקולג'ים שם המצב או של קולג'ים משותפים לבנים ובנות או שמופרדים אך קשורים זה לזה. אנשים יוצאים מהבתים ומהקהילה והמסגרת המשפחתית. השליטה הקהילתית והמשפחתית מתרופפת. והביאה לעלייה בהשכלת נשים. יותר התרועעות עם בני המין השני ויותר לגיטימציה ליחסי מין. טכנולוגיות כמו: רדיו פטיפון מכונת כתיבה וכו' חושפים רבים לתרבות ההמונים.
מעבר לכך, אילוז מדברת על מה קרה בספירה של התרבות ומה שהיא אומרת – הויקטוריאנים העריצו את האהבה הרומנטית, זה בא לידי ביטוי במטאפורות שהיו מקובלות באותה עת בתחום הדת שהציגו את הרגש הרומנטי כמשהו דתי שמביא לטוהר והתרוממות של הבנאדם, חיבור מוסרי בין רגש רומנטי לבין הדת. הוא היה קיים פעם אך כבר לא קיים היום. במאה ה20 יש ירידה של חשיבות ומרכזיות הדת וכשזה קורה גם האהבה הרומנטית שקישרנו לדת וטוהר מתמסמס והיא עומדת בזכות עצמה. היא מנותקת מהדת וזוכה במעמד מיתולוגי בתרבות האמריקאית המודרנית.
לעומת תפיסות מהמאה ה19 שראו באהבה דבר מוביל לסבל ויסורים אנחנו רואים שינוי וקישור בין האהבה הרומנטית לבין אישור של העצמיות.
החיזור נתפס כתקופה בה הבחורה יכולה לבחון האם הגבר מתאים לה והאם יש סיכוי שקשר ארוך טווח ביניהם יצליח. הסבל שהם עברו והיסורים ועוגמת הנפש נחשבו למשהו שצריך לעבור אותו כדי להגיע מוכנים לנישואים. מאפיינים בחיזור הרומנטי שהיו קיימים פעם ואינם קיימים היום: טקסים – ריטואלים של חיזור, טווח זמן ארוך ומחויבות. אז מגיעה המאה ה20 ומתחיל משהו חדש לחלוטין – דייטינג. אווה אילוז אומרת שלמילה דייטינג יש 2 משמעויות: מפגש עם אופי רומנטי ומפגש שקורה בחוץ לכן יש אופי של צריכה כלשהי. יש בד"כ שימוש במוצרי פנאי (בגדים איפור דלק) אנחננו נמצאים בשלב בו הדייטינג אינו שלב בדרך לנישואים והמטרה של השר הרומנטי היא להעניק הנאה לבני הזוג וכך המפגש הרומנטי מתנתק מהשיח המוסרי שהיה נהוג בעבר. המפגש הופך להיות משהו שעומד בפני עצמו, קשור להנאה הגשמה עצמית וכל מיני ערכים שאנחנו קושרים עם המודקרניות כמו אינדיבידואליזם.
למה נוצר המצב הזה בו אנחנו צורכים הרבה דברים שאיננו צריכים ועולים הרבה כסף ואינם נחוצים להשרדותינו? התרבות הצרכנית מצדיקה עצמה לשם הגשמה עצמית. מספרת לנו כי אם נעשה את כל הדברים הנכונים (נקנה נרכוש נתלבש נתנהג) אנחנו נגשים את עצמינו ונמצא את השותף שיעשה אותנו מאושר. החיפוש של האני האמיתי זה דבר שהתרבות האמריקאית נותנת לו תהודה גדולה.
השאלה הראשונה שאלה איך קישרנו אהבה לתרבות צריכה של פנאי. היא מראה את ההתפתחות ההסטורית שנוצרה ואומרת לנו שתרבות הצריכה היתה צריכה להצדיק את עצמה והאתוס הרומנטי הוא שעזר לה לעשות זאת.
השאלה השניה שאילוז שואלת ב-"האוטופיה הרומנטית":
למה סבון הפך להיות דבר שקשור באיזושהי צורה לאהבה?!
אנחנו רואים בכל מיני מוצרים שלא קשורים לאהבה או לרומנטיקה אנחנו רואים את האידיאל. מעבר לכך שהוא מקבל סבון או שמפו הוא מקדם דברים נוספים. כשאנחנו רואים בחור ובחורה לבושים מהודר אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לצרוך תרבות שלמה שמקושרת לאידאל הזה (תרבות תכשיטים טוקסידו) כלמיני דברים שהם חלק מהעניין של הצריכה. צורכים בעצם את האידאל. מה שקרה שמתישהו התחילו להבין שרומנטיקה מוכרת והתחילו לשווק ולמכור מוצרי צריכה באמצעות דימויים רומנטים גם אם הקשר מופרך בעליל. צריכה של מוצר לאו דווקא ורמנטי מקבלת נופך רומנטי כשהמוצר מפורסם בהקשר של זוגיות ורמנטיקה וככל שהזמן עבר אותה רומנטיקה הלכה ושווקה בצורה רהבתנית יותר. המוצרים שווקו כשומרים על הרומנטיקה שיכולה להשחק, בעיקר אחרי הנישואים.
בפרסומות הוצג מודל של הרומנטיקה שאנחנו חייבת לצרוך. חייבת להיות פעולה צרכנית כדי שנחווה משהו כרומנטי. אנחנו מתחיליםם להגדיר את הרומנטיקה דרך צריכה ולא יודעים לעשות זאת אחרת. מבחינתנו הרומנטיקה שלנו חסרה אם אין לנו את הדברים האלה, אם לא יצאנו החוצה (לצאת לסרט ללכת למסעדה לקנות פרחים) מתווכים את הרגשות דרך המוצרים עד שכבר אמבדים את היכולת להגדיר או לזהות רגע מבלי הצריכה הזאת.
האהבה מקושרת לחויות, לא אתוס של נישאוים ארוכים יותר. דבר מעורר חויות ותשוקות. בד"כ מקושר לדלק, נסיעות לחול. שינוי בהגדרה שלנו את מה אנחנו מחפשים ואיך אנחנו מגדירים את האידיאל.
הרומנטיקה מוכרת אך מדובר באשליה הצרכן לא רואה בפעולה שלו כמשהו כלכלי (לקנות ורדים לבן הזוג, לא חושבים על הפעולה כלכלית אלא הפעולה הרומנטית) ובעצם אנ חנו לא מצליחים לזהות את החיבור בין הרומנטיקה לבין האיטרסים הכלכליים שעומדים מאחורי הצרכנות. הרומנטיקה הפכה לכלי יעיל בהסוואת העניין הכספי של המשווקים ושל בעלי ההון. ההילה הרומנטית מסווה את הניצול הכלכלי של הצרכן תוך הסוואת המשמעויות הכלכליות מוסווים גם היחסים הכלכליים הכרוכים בפעולת הצריכה. ואז מה שנוצר זה מצב בו מוצרי הצריכה הופכים להיות הכרחיים למען חיזוק הזוגיות שלנו, הופכים להיות תנאי לשימור האהבה ותחזוק הנישואים (ללא טבעת היהלום\חתונה מפוארת הבחורה לא תדע שהבחור אוהב אותה). הגענו למצב בו איננו יודעים לעשות זוגיות, לתחזק אותה מבלי לצרוך.
חיים בסרט: אוה אומרת שיותר ויותר אנשים מדמיינים ובונים את חיי האהבה שלהם כפי שרואים בסרטים טלויזיה ועיתון. יכול להיות שבהתחלה סרטים יצרו אידיאל שאף אחד לא עמד בו אך בסופו של דבר הם התחילו להכתיב לנו התנהגויות. לומדים מהסרטים כיצד לאהוב להרגיש להתנשק. הייצוגים הכוזבים האלה מעצבים לנו את הרגשות. אין יותר אהבה במונחים סובייקטיבים, אנחנו פועלים על פי כללי השוק גם כשאנחנו אוהבים וגם כשאנחנו מפגינים אהבה. פונים למשהו כללי ולכולם יש גישה אליו, מסתכלים על אותם ייצוגים של אהבה ולכן אהבה כדבר סובייקטיבי שאנחנו שואבים אל תוך עצמינו כבר לא קיים כי הוא משותף לכולם.
אהבה רומנטית היא לא משאב שמחולק במידה שווה.אם עד עכשיו דיברנו על פנאי כסף חינוך ובריאות שמחולקים בצורה מעמדית יש תפיסה של עני ומאושר שאומרת שלפחות לעניים יש גישה לרגשות יותר אותנטיים ולכן הם חווים את האהבה מהבורגנים המזוייפים שחווים הכל דרך הצרכנות. אווה אומרת שלא נכון. חום ואהבה תלויים ביכולות של בני הזוג להיות מעל האילוצים של היום-יום. והשכבות החלשות שכל הזמן צריכות לעסוק בהשרדות ובמצב הכלכלי הם אנשים שלא יכולים להגשים את האהבה. חשוב להבין שאנחנו מדברים על האהבה הרומנטית כאידיאל שאנחנו רואים, שאין יותר חוויה סוביקטיבית, שאנחנו רואים אהבה כמה שאנחנ מקבלים מהצרכנות, מתרבות ההמונים, האהבה קשורה בצריכה (צריך לראות סרט, לטייל בחול, להראות ולהתלבש בצורות מסוימות) דברים שלבני המעמד הנמוך אין גישה אליהם ומעבר לכך יש אידאלים שקשורים באהבה כמו מאהב טוב וזוג מוצלח וההגדרות האלה מתץאימות לחלק קטן של האוכלוסיה. כשאתה עובד 12 שעות ביום אין לך כוח להרגיש ואין לך פנאי לצרוך מוצרים של פנאי. פסיכולוגיה וההגיון של הסחורות עיצבו הגדרה של אהבה שקשורה לצריכה להפתעות לריגושים וההגדרות האלה לא מתאימות לכל אחד. הפרופיל של המאהב מהסוג הזה הוא של אדם השולט בזמן שלו בעל כושר ביטוי והשכלה גבוהה ובאמת האנשים שהמציאו את המודל של היחסים הרומנטיים הם כאלה.
רק הבורגנות יכולה הלרשות לעצמה להמשיך לקיים את האידאל הרומנטי הזה.
מה שאילוז אומרת לנו זה שאחת האוטופיות המרכזיות של המאה ה20 בארהב היא האוטופיה הרומנטית, החיבור בין האוטופיה של השפע שמציע הקפיטליזם עם האוטופיה של התמזגות מלאה עם אדם אחר. אוטופיה שבבסיסה עומד גם הרעיון של גילוי עצמי (דרך הרצכנות והרומנטיקה אדם מגלה עצמו). מבחינתה זה העניין, התרבות הצרכנית אינה חומרנית אלא תרבות שמעניקה משמעות אפילו רוחניות לסחורות. תרבות צרכנית היא לא רק שפע, זו מערכת אמונות שלמה (דומה לחוויה הדתית כפי שדיברנו בעבר) הרומנטיקה הקפיטליסטית היא מקום שבו הסחורות מסדרות את עולם הרגש, הסחורות מאפשרות לנו לבנות גבולות שדרכם אנחנו חווים את הזמן, החלל והרגש כיחודיים (חצות הוא זמן רומנטי, חוף הים, חדר כלשהו עם נרות הופך רומנטי). מאפשרת לנו ליצור מנהגים שמבדילים בין קודש לחול. חפצים עוזרים לנו לחצות את הגבולות הסימבולים של הזמן והרגש. הסחורות הינן אמצעים סימבולים להעביר רגשות.
אם נסכם הכל, בספר אילוז מערערת על ההשקפה הרווחת שהקפיטליזם יצר עולם חסר רגש הנשלט ברציונליות. אילוז טוענת שהקפיטליזם לא רק שאינו מביא לדעיכת רגשות, אלא מחולל תרבות חדשה של רגשות במקום. העולם שלנו הוא ממש לא שטחי כפי שנוטים לומר, הוא מאד עמוק אך עמוק בצורה חדשה.
