מבוא לסוציולוגיה- סיכום מאמרים: רוברט מרטון – מבנה החברה והאנומיה
ראו: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים
ע"פ הגישה הרווחת בסוציולוגיה ופסיכולוגיה סטייה מתבטאת בפעולה לקויה של מבנים החברתיים, אך נובעת מליקוי באדם עצמו-חוסר יכולתו להתגבר על הדחפים הביולוגיים השולטים בו.מכך משתמע שקונפורמיות היא תוצאה של חישוב תועלתני או של התניה שאינה כרוכה בניתוח הגיוני. מרטון מנסה לגלות מדוע קיימים מבנים חברתיים מסוימים, המפעילים על אנשים מסוימים בחברה לחץ מוגדר בכיוון התנהגות בלתי קונפורמית עם סדר חברתי.
דפוסי מטרות-תרבות ונורמות מוסדיות
תרבות מציבה מטרות הנחשבים כיעדים לגיטימיים בעיני כל המשתייכים לחברה מסוימת או בעיני חברים בה. אלה הם הדברים "שכדאי לחתור אליהם" –הם נחשבים למרכיב הבסיסי שמכונה בפי לינטון "יעדים לחיים קבוצתיים". לחלק ממטרות התרבות יש קשר ישיר ביניהן ובין דחפיו הביולוגיים של האדם. יסוד נוסף של מבנה זה החברה, כל אחת מקבוצות החברה מצרפת תמיד ליעדים שאליהם היא שואפת מבחינת התרבות תקנות שונות המושרשות במנהגיה או במוסדות החברתיים. תקנות אלו אינן בהכרח זהות עם נורמות טכניות או עם מדדי יעילות כלשהם. הסוציולוגים נוהגים לומר לעתים קרובות שהפעלת פיקוח ובקרה "נעוצה בהלכות החברה ומנהגיה" או שהיא פועלת באמצעות מוסדות חברתיים. אמירות אלה אומנם נכונות אך יש בהן האפלה על העובדה שהמנהגים אינם עשויים מקשה אחת הם נתונים למכלול נרחב של אמצעי פיקוח. הקונפורמיות עם הסדר החברתי נעשית לערך מרכזי. לזמן מה מובטחת היציבות החברתית וזאת על חשבון הגמישות וכושר ההסתגלות החברתי, קיים בסיס קטן בלבד להסתגלות לתנאים חדשים במקביל מתפתחת חברה "מקודשת" הכפותה למסורת-חברה שמפחדת מחידושים כלשהם. בין שני אלה (חברות שהן קונפורמיות לחלוטין לחברות מקודשות) קיימות חברות ששומרות על שיווי משקל מתרחש כאשר מתקיים איזון בין השגת המטרות בשימוש בדרך המקובלת, כל עוד מוצאים סיפוק כל אותם אנשים הממלאים אחר שתי ההגבלות שאוכפות את התרבות. התנהגות סוטה היא תופעה של הינתקות הקשר בין השאיפות המכתבות ע"י התרבות ובין דרכי המוצא שבמבנה החברה להגשמת שאיפות אלה.חברה שבה יש דגש חזק במיוחד במטרות ספציפיות ללא דגש מקביל בנהלים המוסדיים המגשימים את אותן מטרות. בחברות השונות יש הבדלים בדרגות בהן מתלכדים ביעילות המסורות העממיות, הלכות החיים ודרכי הפיקוח והבקרה עם אותן מטרות שלהן מוקצה מקום נכבד בסולם ערכי התרבות. עקב כך עלול לקרות שהדגשת המטרות תשחית את הנהלים במידה כזאת שהתנהגותם של בני אדם רבים תהא מוגבלת רק בתוקף שיקולי הכדאיות הטכנית. ההליך הלגיטימי נהפך להליך המועדף מן ההתנהגות המוכתבת מבחינה מוסדית, במידה והדבר נמשך מתערערת יציבותה של החברה עד התפתחות התופעה המכונה ע"פ דורקהיים "אנומיה".הוא מביא כדוגמא תחרויות ספורט- ההצלחה אינה מוצגת כ"ניצחון ע"פ כללי המשחק", אלא כ"ניצחון במשחק", כלומר, ניתן להשתמש באמצעי לא חוקי אשר יעיל מבחינה טכנית על מנת לנצח. החברה האמריקאית היא דוגמא למצב קוטבי אשר בו החברה מקדשת את המטרה ללא הדגשה שוות משקל לאמצעים המוסדיים ,במיוחד: הכסף, צבירת הנכסים, ההתעשרות נתפסים כול אלה נתפסים כערכים מרכזים. המשפחה, בית הספר ומקום העבודה הם הגורמים העיקריים, המעצבים את מבנה האישיות ואת התהוותן של מטרות באמריקאים. ההורים מהווים את חגורת הממסר של הערכים והמטרות. בית הספר הוא הגורם הרשמי להעברת הערכים המקובלים בחברה, חלק ניכר מספרי הלימוד מרמזים שהחינוך מוליך לרכישת השכלה ומכאן למקום עבודה טוב יותר ולהצלחה פיננסית. המחבר הטקסט נותן דוגמאות על ספרים וכתבים שפרסמו בארה"ב ומדגישים כי האמריקאים צריכים לשמור על שאיפות גבוהות ולראות את עצמם בצמרת.
התרבות האמריקאית מחייבת קבלת 3 אכסיומות:
- אדם חייב לשאוף למטרות הנישאות, כי הן פתוחות בפני הכול. הפסיכולוגים היו אומרים-חיזוק משני סמלי של תמריץ הסוציולוגים היו אומרים- הביקורת על המבנה החברתי מופנית לאדם עצמו, במיוחד על אלו אשר מיקומם בחברה מונע מהם גישה מלאה ושווה למקורות ההצלחה.
- הכישלון הנראה כרגע הוא למעשה רק תחנת ביניים בדרך להצלחה. פסיכולוגים היו אומרים-בלימת הסכנה שבהיעלמותה של התגובה באמצעות תמריץ נספח. הסוציולוגים היו אומרים- שמירה על מבנה הכוח, תוך השפעה על אנשים המצויים ברובדי החברה הנמוכים לזהות עצמם לא עם השווים להם במעמד אלא עם המצויים בצמרת.
- הכישלון האמיתי הוא צמצום השאיפות או הנסיגה מביצוען. הפסיכולוגים היו אומרים-חיזוק עוצמת המניע המעורר תגובות נמשכות והולכות חרף העדרו הממושך של התגמול. סוציולוגים היו אומרים- יצירת לחצים לעבר ההליכה בתלם.
במונחים אלו ממשיכים לאפיין את החברה האמריקאית של ימנו ההדגשה הרבה המושמת בה בעושר החומרי כבסמל יסודי להצלחה, בלי שתהיה הדגשה מקבילה בדרכים החוקיות שבהן אפשר להתקרב למטרה הנכספת.
סוגים שונים של הסתגלות יחידים
סוגי הסתגלותם של יחידים בחברה להשפעתה של תרבות מסוימת. קטגוריות אלו נסבות על התנהגות תפקודית בנסיבות מסוגים ספציפיים, ולא על אישיות.
טיפולוגיה של הסתגלות: (+) פירושו קבלת עולו של הסדר החברתי, (-) פירושו דחיית הסדר החברתי (+-)פירושו דחיית הערכים הרווחים והמרתם בערכים חדשים.
דרכי הסתגלות תרבות- ערכים, מטרות חברה- נורמות, אמצעים
קונפורמיזם + +
חדשנות + –
טקסיות – +
נטישה – –
התמרדות +- +-
קונפורמיזם: במידה והחברה יציבה, הן עם מטרות התרבות והן עם הדרכים הממוסדות אליהן- זהו הסוג השכיח ביותר, אלמלא כך החברה לא הייתה יכולה להתקיים, יציבותה והמשכיותה היו מתערערות. כל סדר חברתי נתמך ע"י התנהגותם האופיינית של היחידים בחברה, המייצגת את ההליכה בתלם דפוסי התרבות שנקבעו גם אם לעיתים חלים בהם שינויים.
חדשנות: תגובה זו מצויה במקרים בהם הטמיע היחיד את ההדגשה התרבותית של המטרה, בלא שיפנים במידה שווה את הנורמות הממסדיות להשגת מטרה זו. מנקודת מבט פסיכולוגית-השקעה ריגושית רבה ביעד נכסף תביא לידי נכונות להסתכן. מנקודת ראות סוציולוגית-מתעוררת השאלה מה הן הבחינות של המבנה החברתי המכשירות את הקרקע לסוג זה של הסתגלות והיוצרות שכיחות רבה יותר של התנהגות סוטה ברובד חברתי מסוים.תגובה זו מאפיינת שני מעמדות :
- המעמד העליון-בירס מדבר על כך שבקרבנו יש נוכלים בעלי הון משום שיש אנשים שאינם מתביישים ללחוץ את ידיהם, להיראות בחברתם ולספר שהם מכירים אותם. הוא טוען שהעם האמריקאי הוא טרף שלהם והוא יוסיף להיות כזה כל עוד לא יחול שינוי באופיו, כל עוד יגלו כלפיהם סובלנות. בירס חי ופעל בתקופה שבה שגשגו בארה"ב אילי ההון החמסנים ולפיכך לא יכל שלא להבחין ב"פשעי הצווארון הלבן", לרובם לא הייתה תביעה משפטית לעיתים נוכח המעמד הרם של אותם אנשים. 99% מאלו שנחקרו בארבע עיניים הודו בעבירה אחת או יותר. ערכי התרבות המקובלים מספקים תמריץ להגיע להצלחה. אך הדרכים המקובלות בהן אפשר להתקדם לעבר מטרה זו, חסומות במידה רבה ע"י המבנה החברתי. הצירוף בין התרבות למבנה החברתי יוצר לחץ אדיר לעבר התנהגות סוטה.
- המעמד הנמוך-מאלו המצויים ברובד זה תובעת התרבות תביעות הסותרות זו את זו. מצד אחד הם צריכים לשאוף ולהיות "מלכים" אך מצד שני נשללת מהם האפשרות המעשית להגיד לכך בדרכים מוסריות, התוצאה של חוסר עקביות זה היא שיעור גבוה של התנהגות סוטה. שכיחות רבה של התנהגות סוטה נוצרת גם מהדגשה מוגזמת של צבירת כספים וגם מבנה כיתתי עלול לצמצם את טווח ההזדמנויות. מבנה הארגון החברתי הוא כזה שיש הבדלים מעמדיים באפשרויות הגישה למטרות. העוני כשלעצמו וצמצום ההזדמנויות לגבי השרויים בו, אין בהם די ליצירת שיעור ניכר של התנהגות פלילית. אך כאשר העוני מגיע עם היעדר היתרונות הכרוך בו ביחס להשתתפות בתחרות על ערכי התרבות המקובלים על כל המשתייכים לחברה קשור בהדגשה התרבותית של הצלחה פינאנסית התוצאה היא שיעור גבוה של התנהגות פלילית.
חברה שמנוהלת כהלכה שהטוב, השקדן והחרוץ יצליחו ואילו הרע, העצלן והבטלן יכשלו. אולם בחברה שסובלת באנומיה נוטים הבריות להטעים צורות שונות והכול הוא בעצם רק מזל. בארה"ב קורה שאלו שמצליחים ואלו שנכשלים מייחסים את העניין למזל. לגבי מי שהצליח בחיים הדבר מהווה ביטוי של ענווה והוא רחוק מלהיות יהיר. מבחינה סוציולוגית יש לעניין תפקיד כפול: מסביר את הפער שקיים בין מעלותיו של אדם לבין הגמול לו הוא זוכה ובנוסף לא יתכן פיקוח על הדברים הללו כי הרי הם יקרו באותה מידה. כאשר מדובר באלה שלא הצליחו ממלאים הדיבורים על המזל תפקיד פסיכולוגי המאפשר להם להמשיך ולקיים את ערכם העצמי למרות הכישלון. מגמה זו שלייחס את הכול למקרה העיוור עשויה להסביר את התעניינותם המוגברת במשחקי ההימורים, צורת פעילות אסורה מבחינה מוסדית, ברבדים מסוימים של החברה. מי שלא מאמץ את "גישת המזל" יכול להסביר את הפער שבין מעלותיו של אדם ומאמציו ע"י הגישה הצינית למבנה החברתי.
טקסיות: נטישה מוחלטת של מטרות התרבות הנישאות (הצלחה פינאנסית) או קיצוצן עד לנקודה בה יכול אדם להגשים את שאיפותיו. אך גם אם אדם דוחה את התחייבותו החברתית "להתקדם בחיים" ומצמצם במכוון את אופקיו, הוא נשאר דבק כמעט מתוך כפייה בתקנים המוסדיים. השאלה העולה מהדבר, האם באמת יש פה התנהגות סוטה. מאחר שצורת הסתגלות זו היא למעשה פרי הכרעה פנימית בד"כ אנו לא רואים בה בעיה חברתית. יש לצפות שסוג זה של הסתגלות יהיה שכיח בחברה בה מצבו החברתי של הפרט תלוי בהישגיו. מאבק תחרותי בלתי פוסק יוצר מצבי חרדה חמורים. אחת האפשרויות לשכך חרדות אלה היא להנמיך את רמת השאיפות. הפחד מביא לחוסר פעילות או לפעילות משוגרת. שאיפות ברמות גבוהות גוררות תסכול ואילו שאיפות ברמות מותנות יותר מביאות עמן סיפוק. זוהי הגישה המשתמעת מהתנהגותם של פועלים, שכירים ועוד. יש לצפות שגישה זו תימצא אצל בני המעמד הבינוני התחתון באמריקה כמו שחדשנות תימצא אצל בני המעמד הנמוך. ההורים מפעילים לחץ מתמיד על ילדיהם שלא לסטות מצווי המוסר של החברה ובמעמד זה קטנים הסיכויים להצלחה בטיפוס בשלבי הסולם החברתי. החינוך הקפדני מביא לכך שרבים מהילדים נושאים בלבם נטל כבד של חרדה וחששות.
נטישה: כמו שקונפורמיזם הוא השכיח ביותר כך נטישה הוא הנדיר ביותר. זה למעשה דחיית מטרות התרבות והאמצעים המוסדיים. למעשה אלו הנמנים עם הסתגלות זו אינם מהווים חלק מהחברה, הם אלמנט זר בחברה. משתייכים: פסיכופטים, נוודים, נרקומנים, שיכורים, אוטיסטים. הם זנחו את המטרות המוכתבות ע"י התרבות והתנהגותם אינה תואמת את נורמות המוסדיות. סוג הסתגלות זה עשוי להיווצר אצל הפרט במקרים בהם הפרט הטמיע בנפשו את מטרות התרבות וגם את הנהלים, אלא שהדרכים המוסדיות שבהישג ידו אינן מוליכות אותו אל ההצלחה. דבר זה יוצר מאבק ניגודים מצד אחד יש לו התחיבות מוסרית כלפי האמצעים המוסדיים ומצד שני לחץ לפנות לאמצעים בלתי חוקיים העשויים להביא לכלל הצלחה. התחרות החברתית עדין קיימת והפרט אשר נוצר אצלו תסכול והוא אף מוגבל באמצעיו נושר מהתחרות. רגשות התבוסה והשאננות מביאים אותו בסופו של דבר לבריחה מתביעות החברה. למעשה ניתן להגיד שהפרט נכשל כול הזמן ובגלל אי יכולתו ללכת בדרך לא חוקית ואי יכולתו להתקדם הדרך חוקית הוא משתמש במנגנון הבריחה. מאבק הניגודים נפתר כאשר הפרט בעצם זונח את מטרות החברה ואת הדרכים להשגתן. הבריחה היא מושלמת. ה"נוטש" אינו מייחס שום ערך למטרת ההצלחה שהתרבות מוקירה מכול והוא כמעט אינו נותן את דעתו על המנהגים המוסדיים. אלה שנטשו את המאבק על ההצלחה נרדפים ללא הפסקה ע"י החברה, כי אחרת הדבר היה נראה כאלו החברה מעמידה את הערכים בסימן שאלה ומפקפקת בחשיבותם. צורה זו של הסתגלות מאפיינת גם את אלה מקופחים מבחינת החברה שאין הם זוכים בתגמול השמור לחברה. זוהי בעצם צורה פרטית ולא קיבוצית של הסתגלות.
התמרדות: סוג הסתגלות זה מוביל את הפרטים לניסיון ליצירת מבנה חברתי חדש, זה מוציא את היחידים אל מחוץ למבנה החברה הסובבת. אנשים אלו אינם מקבלים את המטרות ואת האמצעים הקיימים ומציבים לעצמם מטרות ואמצעים חדשים- אלטרנטיביים (לדוגמא: ילדי הפרחים בשנות ה- 60). המחבר מעלה את ההבחנה בין ההתמרדות לתרעומת, לכאורה הם דומים אך למעשה הם מאוד שונים. בתרעומת יש 3 יסודות משולבים: 1.רגשות ממוזגים של שנאה, קנאה ויחס עוין. 2. תחושה שאין בכוחו של האדם להתריס רגשות אלה באורח אקטיבי כנגד היחיד או שכבה חברתית המעוררים אותה. 3. התנסות חוזרת ונשנית ביחס עוין ומתמיד של אין אונים. הנקודה העיקרית שבה נבדלים השנים, התרעומת אינה כרוכה לאמיתו של דבר בדרישה לשינוי ערכים. ההתמרדות לעומת זאת כרוכה בשינוי ערכים מוחלט. חווית התסכול הישירה או המאולצת מביאה לידי גינוי מוחלט של הערכים אותם הוקיר האדם עד מאוד לפני כן. במצב של תרעומת מגנה האדם את מה שהוא נכסף אליו למעשה בעמקי נפשו. בהתמרדות מגנה האדם את הכיסופים עצמם. סוג הסתגלות זה מאפיין דווקא את המשתייכים למעמד העולה ולא את אלה של השכבות המדוכאות.
