המהפכה התעשייתית בעיני האמנות
המהפכה התעשייתית באה לידי ביטוי בולט באמנות והקולנוע של ראשית המאה העשרים.
האומן ראול האוסמן-1919-גרמני-חיבר חפצים יומיומיים ששימשו לו ככלי לצאת בביקורת נגד החברה הבורגנית. הבורגנות של האומנים הייתה בורגנות זעירה; הם לא רעבו ללחם. ראול סבר כי אותה טכנולוגיה חדשה הופכת את החיים למכנים, הוא טוען (1919) כי אנו עדים לחורבן שאחראים לו המדע והטכנולוגיות החדשות. הוא יוצר דמות אדם מאוד מנוכרת שבאה לייצג את האדם החדש שנוצר כתוצאה מהחברה החדשה. הטכניקה של היצירה של האדם אותה יצר היא 'אסמבלז'- זהו צירוף של כמה וכמה חומרים (עץ, מתכת, ברזל וכו…) לידי מכלול יצירתי אחד. ביצירה ניתן לראות חפצים בני הזמן של ראול, המחוברים לראש העשוי מעץ. בזה הוא מבקש להסביר לנו את האדם החדש שנוצר שהוא דמות מנוכרת מאוד, חסרת רגש באשר הוא. ראול מנסה להגיד שהאדם החדש משתמש בטכנולוגיה ללא הבנה.
ראש עץ- הוא תוצאה של ייצור המוני, של מכונה. הוא לא יוצר כדגם ייחודי. ראש העץ מנוכר, חסר רגש וחסר זהות, היחס הוא לא לאדם ספציפי. על הראש מחוברים אביזרים שונים; למשל, נרתיק המסמל את ערך הכסף בחברה הבורגנית. הסרגל מסמל את מכלול הדברים שמגבילים את החיים שלנו. מנגנון השעון מסמל את הדברים השונים המגבילים אותנו בזמן. הוא בעצם כלי מכני העוצר את הזמן. סרט המדידה מסמל את נטייתו של האדם המודרני למדוד ולחשב כל דבר על מנת להגיע לכדאית רווחית. מספר 22 מסמל את חוסר הזהות, חוסר השם, מסמל את הפיכת האדם המודרני לחלק ממסה, ממערכת ייצור ללא שם. רק מספר. הכוס שעל ראשו מסמלת את השכרות, הבריחה מן המציאות הקשה שהאדם נקלע אליה אל האלכוהוליזם. היצירה היא ביקורת מאוד קשה ונוקבת על האדם בחברה החדשה שמקדשת את המכונה.
1936 סרט של צ'ארלי צ'אפלין- זמנים מודרניים- מארה"ב: העיסוק במכונה כנושא שמאיים על האדם, מכונה שיוצאת משליטה ומשתלטת על האדם. העובד שאיננו מוצג ואין מתייחסים אליו כאינדיבידואל, אנו עדים לעדר של עובדים, ללא יחס לרגשותיהם ובעיותיהם, או כלל אין מתייחסים אליהם כאדם, הם חלק ממנגנון. על מנגנון זה מפקח בעל המפעל הקפיטליסט. האנשים אינם מענייניו אלא הגברת הייצור הלחץ על האדם העובד, האדם הקטן שיוצא משליטה והופך למכונה.
ראול האוסמן– ראשי מחוברים- מייצר קשר בעייתי בין אנשים שלא מסוגלים לדבר על משהו מעבר לנושאים הפשוטים. Hippy dialects
הראשים מתופעלים ע"י מכונה. ישנו קשר לסרטו של צ'אפלין:
מנהל המפעל משגיח על הייצור וכל השאר הם פועלים פשוטים במכונה אשר איננה יוצרת שום רגש. זה מבטא את החיים החברתיים בעיר הגדולה, מיהו האדם בעיר הגדולה?
ננסה לקשר תיאוריות סוציולוגיות להיבטים וויזואלים.
אולי זוהי דמות אחת חצויה- השער עשוי להיות הכורח המחבר בין השניים. ישנו עניין בחיבור האומנות, האדם והמכונה. הצדדים של הראשים שונים בצבעם: כחול וצהוב.
פיליפ דה לותרבורג, קולברוקדייל בלילה 1801
האומן מבקר פה בציורו את האש והעשן והזוהמה בתוך האזורים התעשייתיים בהם מתגלגלים חלקי מתכות. הדימויים של המאה ה-18 וה-19 לקוחה מאומנות שתיארה את יום הדין. הצבעים הם עשן אדום ושחור, קשים ומאיימים, התמונה מוצלת ומשתמשת בחושך כדי להוסיף על מימד האבדון האנושי.
(בוש, יום הדין) – מתאר את הגיהנום: עשן אש זוהמה ובעיות אקולוגיות. התיאורים והתחושה שיוצר האמן שיום הדין, הוא מה שהביאה לנו התעשייה החדשה, על מראות העשן האפור, על העבודה הקשה של הפועל ועל המכונה. בימני רואים קרבות ושריפות וקרוב רואים אנשים נלחמים על ניסיון להיכנס לעיר.
ג'וזף סטלה, בתי חרושת. שימוש בדימויים של אנשים שאיבדו צלם אנוש, עובדים את העבודה התעשייתית הקשה כל כך. הצבעים קודרים ומשפיעים על ההבנה של הדימוי. ישנה תחושה של מוות באוויר, הכל מלא עשן שמיך, מדכא וחסר אנושיות.
תומס אלום, בתי חרושת לברזל:ביקורת על התעשייה הכבדה, רואים את הפועלים מכניסים פחם למפעל והאופק נראה כמו אש הגהנום. אמנם אין צבעים אבל ניתן לראות את האווירה הקשה אשר מיוצגת בתמונה.
יורי פימנוב, רוסיה ייצרו את התעשייה הכבדה!, 1927: נוצר על ידי השלטון ברוסיה כדי לגרום לחקלאים לעזוב את השדות ולבוא ולעבוד בשביל המדינה על התעשייה הכבדה ולפתח אותה. הם כולם מחוברים יחד, עובדים גוף אחד ואחיד ללא זהות. הדמות כמעט נוטה לנפול לתוך הכבשן שמעלה את האש והעשן במעגל. הדמויות צבועות בפחם שאופף אותן. הדברים הללו נאמרו מתוך תחושה קשה על מנת להעביר ביקורת אומנותית.
אל מול אלו: אמנות שמציגה את התעשייה החדשה כפסטוראלית, שימוש בצבעים בהירים ולבנים. (צ'רלס שילר, נוף קלאסי, 1931)- מי שהזמין את היצירה הוא בעל המפעל. אנו יכולים לגלות פה את האינטרסים שעומדים מאחורי היצירה. הכל סימטרי ונקי, יש שימוש באלמנטים של האומנות הקלאסית על מנת להעניק מימד של מיתיות וקלאסיות לטכנולוגיה החדשה. שימוש בצבעים בהירים והרבה לבן כדי ליצור תחושה של ניקיון. האלכסונים מובילים אותנו לאופק לבן בניגוד לתמונות הקודמות שהובילו לאופק של אבדון.
הרכבת לבנה מדי, משהו פה לא מסתדר. כך לא נראו מפעלי התעשייה של המאה ה-18 ולא אח"כ. מצד אחד יש את הדמות האנושית ומצד שני את דימויו של המפעל. האידיאל פה מוכר מדי ולא הגיוני בכלל. הפסטורליות של הטבע משפיעה על הדרך בה רואים את המפעלים, הכל נראה כאילו חיי הכפר נשתמרו והתעשייה לא שינתה כלום ולא גרמה לנזקים.
