הרקע למלחמת האזרחים בספרד: בחירות 36

הרקע למלחמת האזרחים בספרד: בחירות 36

מסע הבחירות בספרד של שנת 36' התאפיין בקיטוב קיצוני של שני הצדדים. רצח הכורים באסטוריה הבהיר לרבים כי ייתכן שספרד הגיעה לסוף דרכה הפרלמנטרית. מפלגות המרכז והשמאל (הרפובליקנים, פסו"א – הסוציאליסטים, הקומוניסטים ופואו"מ- מרקסיסטים) התאגדו תחת "החזית העממית" בהנהגתו של אסניה.

גם מדיניותו של הקומאינטרן הכתיבה יצירת בריתות רחבות ככל האפשר כנגד סכנת הפשיזם והקומוניזם. יחד עם זאת, הקומאינטרן הדריכו את המפלגות הקומוניסטיות לפעול כסוס טרויאני, לאחד, בכדי להפריד ולמשול.

השמאל-מרכז בשנת 36'

* מפלגת הסוציאליסטים-פסו"א- הונהגה על-ידי לרגו קביירו. קביירו חשד בברית הרחבה של השמאל מרכז (אסניה ופריאטו) ושוכנע להצטרף למחנה הקומאינטרן.

– החל משנת 34' פעלה החזית העממית לא באסטרטגיה של מלחמת מעמדות כבעבר בניסיון לפנות לקהל הבורגני. על רקע זה ממש יווצר קונפליקט במפלגה הסוציאליסטית בין הקיצוניים לבין המתונים (יתואר בהמשך).

לקראת הבחירות ב- 36'- היה ברור כי המרוץ יהיה צמוד. השאלה הייתה האם האנרכיסטים (שהיו מפוצלים לשתי מפלגות) ילכו להצביע. הוצגה חזית אחידה כנגד המחנה הימני הלאומני.

הבחירות- "החזית העממית" זכתה ביתרון זעום וזכתה לרוב מוחלט בפרלמנט (בספרד הונהגה שיטת בחירות רובית).

תוצאות הבחירות-

-חשיבה לכיוון הפיכה מצד קבוצות מלוכניות: 1. קבוצת מלוכנים ביקשה מחיל רובלס לפעול להפיכה, אך הבקשה נדחתה. 2. הגנרלים פנחול וגורד תמכו ברעיון. הגרנל פרנקו ביקש לנהוג בזהירות – בשל השאלה האם יזכו לתמיכת המשמר האזרחי.

– תוצאה חשובה של עליית השמאל היא ההחלטה בקרב החזית הלאומית כי עיצוב ספרד לפי המודל שלהם ייעשה לא באמצעות ההליך הפרלמנטרי.

-הקמת ממשלה בראשותו של אסניה שהתבססה על האגף הליברלי בחזית העממית בעוד הסוציאליסטים השמאליים (בהנהגת לרגו קביירו) הטילו וטו על ההשתתפות בממשלה.

החזית הלאומית:

– חסידי ספרד המסורתית פעלו באופן חוץ-פרלמנטרי: הגוף הבולט מכול הוא הפלנחה. בשנת 36' הפכה הפלנחה לחזית טרוריסטית עצמאית. היא נתמכה בידי תעשיינים ומלוכנים וממשלתו של מוסוליני תקצבה אותה מידי חודש. בשנת 36' היא מנתה 30,000 חברים. רבים מחברי ארגון הנוער הקתולי (היריבה לארגון הנוער הסוציאליסטי) חברו אליה.

תנועת הפלנחה (פלנחה אספניולה) נוסדה בשנת 33' ע"י חוסה פרימו דה-ריורה (בנו של מנואל דה ריורה הדיקטטור). בשלביה הראשונים היא הייתה לאומנית ובשלב מאוחר יותר התווסף לה היסוד הסוציאליסטי ובכך הבדלה מהנאציזם ומהפשיזם. יסוד זה נבע בעיקר מהשילוב בין הפלנחה לבין ארגון ה- JONES הפרולטרי יותר. מייסדה, דה-ריורה, הביע תמיכה בפועלים, אך תקף את המרקסיזם בטענה שאינו ספרדי. אולם, הסתירה הפנימית בתנועה בין הלאומנות לבין הסוציאליזם הובילה בסופו של דבר לניצחון הלאומנות. מהלך זה לא הקשה על בעלי הנכסים לתמוך בפלנחה בשל האלמנט הסוציאליסטי שהיה בה בתחילה. הפלנחיזם ראה בקתוליות הנוצרית את תמצית הספרדיות.

– הקרליסטים- התנגדו לליברליזם ותמכו בהחייאת האוטוקרטיה המלוכנית הקתולית בפניה לעם. אנשי המיליציה של הקרליסטים נקראו ה"רקטס".

החל תהליך של התחמשות בארגון הרקטס ובפלנחה. עסקאות נשק נחתמו בין אנשי הפלנחה לבין גורמים מלונדון.

אי הוודאות הפוליטית- המצב הפוליטי הלא ידוע הוביל לעצירת ההתפתחות התעשייתית של ספרד. ב- 25 מרץ, השתלטו 60,000 איכרים חסרי קרקע על שטח לא מעובד באסטרמדורה. הממשלה לא הפעילה את המשמר האזרחי, אך בתקרית אחת הרגו אנשי המשמר 20 איכרים.

המצב הפוליטי: הנשיא הרפובליקני השמרני שמנע את מינויו לראשות הממשלה של חיל רובלס (הימני), הודח מתפקידו דווקא על-ידי הסוציאליסטים והשמאל הרפובליקני. אסניה הפך לנשיא הרפובליקה, ועל הרפובליקני קסרס קירוגה הוטל להרכיב את הממשלה.

ב- 15 באפריל, הוטלה פצצה במעון הנשיאות של אסניה, ויומיים לאחר מכן פרצה קטטה בין הנוער הסוציאליסטי לפלנחה בהלוויתו של קצין המשמר הלאומי בעל הדעות הימניות שנרצח.

הפעילויות האלימות מצד הימין:

11 במרץ- ניסיון להתנקשות בסגן ראש הקורטס.

15 במרץ- ניסיון להתנקשות בלרגו קביירו (הסוציאליסט).

16 באפריל: אש מקלעים לעבר פועלים

תגובת הממשלה: סגירת מטה הפלנחה במדריד ועצירתו של חוסה אנטוניו דה-ריורה, מה שהחליש את השפעתו על הפלנחה.

הסוציאליסטים והאנרכיסטים:

הסוציאליסטים (פסו"א)

 המחנה הסוציאליסטי התחלק למתונים יותר ולקיצוניים. לרגו קביירו תמך במהפכה בכוח של השלטון. מה שמוכיח יסוד אוטוריטארי (ואנטי דמוקרטי) במפלגה הסוציאליסטית.

 תפיסתו התקבלה בקרב הנוער הסוציאליסטי, ורבים מהם עברו למפלגה הקומוניסטית.

בשנת 36 החלו שביתות ארציות של פועלים ותביעות לתנאי שכר הוגנים. זאת לאחר שנים של פיטורי עובדים וקיצוצים קיצוניים בשכר בתקופת הימין בשלטון (33-35). לעיתים קרובות, הדרישות היו מוגזמות והיו מעבר למה שהמעסיקים יכלו לשלם. באגף השמאלי המתון והליברלי עלתה הטענה כי מהפכנות זו מרתיעה את הבורגנות ודוחקת אותה לפשיזם.

האנרכיסטים (סינדיקליסטים ופא"י)

מפלגות האנרכיסטים לא תמכו בחזית העממית, אך לא תקפו אותה, ובכך חיזקו את מעמדם. האנרכיסטים היו מפוצלים, אך בשל סכנת מלחמת האזרחים החלו לפעול האנרכיסטים של (המפלגה האנרכיסטית) פא"י והסינדיקליסטים של (המפלגה האנרכיסטית) קנ"ט יחד. במאי 36' התקיימה ועידת קנ"ט המשותפת בסרגרוסה והצביעה על התחזקותה של המפלגה. חברים רבים הצטרפו אליה, ויש לשער כי מספרה עלה על הסוציאליסטים והקומוניסטים גם יחד.

מדיניות המפלגות הקומוניסטיות– בועידת סרגרוסה קרא לרגו קביירו לאיחוד האיגודים המקצועיים. כחלק ממטרתם לאחד ולמשול. הם פעלו לאיחוד של מפלגות מעמד הפועלים והאיגודים המקצועיים כדי להקל על ביצוע ההפיכות.

– כתוצאה ממגעים בין הקומאינטרן עם חברי "הנוער הסוציאליסטי", הצטרפו רבים מהם לתנועה הקומוניסטית. תחת גג זה הוקם הארגון החדש ב-1 באפריל ונקרא "הנוער הסוציאליסטי המאוחד (JSU). – באופן דומה המפלגה הקומוניסטית הקטלנית הזעירה הפכה ל"מפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של קטלוניה".

האלימות הפוליטית גברה בתחילת הקיץ. שביתות ומחאות פרצו בין הצדדים ואף בתוך המחנות עצמם. הסוציאליסטים והאנרכיסטים החלו להשתלט על אזורים כפריים במרכז ובדרום. הפלנחיסטים ירו בערים הגדולות בשכונות של פועלים ללא אבחנה. המפלגה הקומוניסטית הפעילה את הכוח הצבאי המאומן ביותר- MAOC ("מיליציית האיכרים והפועלים האנטי-פשיסטיים"). האלימות הורגשה גם בפרלמנט: נשקם האישי נלקח מהצירים.

הצבא

ב- 36' מנה הצבא הספרדי 100 אלף איש. מתוכם 30 אלף חיילים קולוניאליים מאומנים. הצבא המטרופוליטאני מנה כ- 50 אלף ונחשב כלא יעיל.

קצינים מהימין החלו לתכנן את ההפיכה לאחר סילוקו של חיל רובלס ממשרד המלחמה בסוף 35'. דחיפה נוספת להפיכה הייתה מעצרו של גנרל שהופקד על מיגור התקוממות הכורים באטוריאס. הקשר להפיכה נוצר על-ידי קבוצה של קצינים פטריוטיים שנוסדה ב- 33'**. הממשלה הספרדית נקטה אמצעי זהירות ושלחה גנרלים חשודים לפיקודים זוטרים.

4 גנרלים הנהיגו את הקשר כנגד הרפובליקה: החשוב ביותר פרנסיסקו פרנקו שנשלח לאיים הקנריים, הגנרל מולה, נשלח לכהן כמושל צבאי במרכזם של הקרליסטים (לאומנים) שהעמידו לרשותו כוחות מאורגנים, הגנרל סאנחורסו שהיה בגלות בליסבון (הוא ניסה לבצע ניסיון הפיכה בימי הרפובליקה הראשונה) והגנרל קאיפו דה יאנו שארגן את הכוחות המורדים באנדלוסיה עם הכרזת המרד.

במקביל, פעל השמאל להשיג תמיכה של אנשי צבא.

ב- 12 ביולי התרחש האירוע החשוב ביותר לפני המרד ופרוץ מלחמת האזרחים בספרד. אנשי פלנחה התנקשו בסגן שמאלני שהיה לקצין הסוציאליסטי השני שנרצח. בעקבות כך, נקמו חבריו ורצחו את המנהיג המלוכני קלוו סוטלו.

– החזית הלאומית הטילה את האחריות לרצח על הממשלה כדי להצדיק את המרד. אם זאת, נראה כי טענה זו אינה נכונה. המרד תוכנן עוד לפני כן, ומטוס שנועד להעביר את פרנקו אל צבא אפריקה כבר היה בדרכו. כמו-כן, הגנרל מולה נתן הוראות מפורטות בעניין המרד, והפלנחיסטים קיימו מגעים עם קצינים מורדים.

מנהיגי הרפובליקה: המנהיגים (נשיא הרפובליקה אסניה וראש הממשלה קסרס קירוגה) התעלמו מהאזהרות של קצינים בכירים ושל חברי פרלמנט. הם לא נערכו לקראת המרד ונראה כי לא הבינו את הסכנה הנשקפת לרפובליקה מצד הצבא.

פריצת המרד- המרד פרץ ב- 17 ביולי 36'. אותה ממשלה שנבחרה על-ידי הפועלים ב- 36' – לא ציידה אותם בנשק כנגד המורדים – הלאומנים.

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים