היסטוריה פוליטית: משבר הדמוקרטיה בגרמניה כרקע לעליית הנאציזם
האבטלה הגואה במהירות והשלכותיה הפסיכו' השפיעו במידה הולכת וגוברת על ההתפתחות הפוליטית בגרמניה מאז 29'. היא הורגשה בקרב הבורגנות הזעירה והפקידות כמו בקרב הפועלים, אך בבורגנות ובפקידות היא היתה מוחשית הרבה יותר מבחינת היוקרה (שכבות פחות מאורגנות אשר חששו יותר למעמדן החברתי). מול ההקצנה לכיוון שמאל, אשר סייעה למפלגה הקומו', הם נהרו ימינה, ובכך הועילו בעיקר למפלגה הימנית הקיצונית ביותר – הנאצים.
עם זאת אין להסביר רק על סמך הנסיבות ה"אובייקטיביות" של המשבר הכלכלי הגדול את העובדה, שהוא הוליד גם משבר חברתי ופוליטי, ולבסוף אף משבר מדיני, עד כדי חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה. שלא כמו בבריטניה או ארה"ב, שנפגעו גם הן מהמשבר הכלכלי באותה עוצמה כמעט, נתפס המשבר בגרמניה ע"י גורמים שונים (כממשלה וחוגי צבא) בתור משבר של השיטה כולה. בבסיס הנ"ל עמד השילוב של היעדר ניסיון פוליטי, של ידיעה מועטה בלבד בדרך התפקוד של דמוקרטיה פרלמנטרית ושל כמיהה עזה לממשל סמכותי.
פרוץ המשבר הכלכלי פתח סיכוי גדול לקיצוניות האנטי-דמוקרטיה. אולם את ההתפתחות הפוליטית, שהביאה לבסוף להסבת הרפו' ע"י הנאצים, היה ניתן למנוע. תנאים דומים שררו ב-23' אולם אז שרדה הרפו'. אם הנ"ל לא אירע בעקבות המשבר של 29'-33', הרי אין זה קרה רק בשל גורמים כלכליים או משום "תוצאת הדמוקרטיה". היטלר היה רחוק מלהגיע לשלטון בזכות רוב פרלמנטרי. במצב זה נודעה חשיבות ראשונה במעלה לפעילות הפוליטית ולמרחב ההשפעה של מבקרים מיריבי הרפו' (כולל אישים שעמדו בראש המדינה). המשבר של 20'-23', שאופיין במעמסה פנימית ובעיקר חיצונית, עבר בלי שפגע בסדר הדמוקרטיה הודות להנהגתו המאזנת של הנשיא הראשון אברט. אלא כעת נפל תפקיד זה בידיו של הינדנבורג, אשר היה חסר נסיון פוליטי. תחילה הוא גילה נאמנות למשטר, אך סלד מהמדיניות האזרחית והרפו'. משפרץ המשבר החדש, הניח ליועציו להעלותו על הדרך של נסיונות ממשל אוטוריטאריים וחוץ-פרלמנטריים.
נק' האחיזה שנתלה בה הינדנבורג במדיניותו היתה סעיף חירום 48 בחוקת ויימר שהתיר לנשיא לנקוט באמצעים דיקטטוריים (סעיף שנועד להגן על הרפו' בשנות המשבר שלאחר מלחמת העולם הראשונה). סעיף זה הכיל סכנה גדולה שכן לא הוטלו עליו מגבלות ובקרה במידה מספקת. הרייכסטג יכל לבטל תקנות חירום, אולם הנשיא יכל לפזר את הרייכסטג וכן למנות ולפטר את הקנצלר וממשלתו. כך לנשיא היתה יכולת שליטה מבלי להיות נתון לפיקוח הפרלמנט. השילוב של 3 סמכויות נשיאותיות אלה סייע בתק' אברט לשמור על הדמוקרטיה, אולם בתק' של הינדנבורג הוא שימש מאז 30' תחילה להשעיית הרייכסטג, אח"כ איפשר את נסיונותיהם האוטוריטאריים של פפן ושלייכר בפיזור הממשל הדמוקרטיה בפרוסיה, ולבסוף את תפיסת השלטון הטרוריסטית בידי ממשלת מיעוט בראשות היטלר.
תחילת המעבר מהדמוקרטיה הפרלמנטרית למדינה חד-מפלגתית היתה בנפילת הקואליציה הגדולה באביב 30', כאשר לא הושגה פשרה בין 2 קבוצות האגפים. נפילת הקואליציה הושפעה מקב' אינטרסים מנוגדות שלחצו על המפלגות (מצד אחד איגודי המעסיקים ומצד שני האיגודים המקצועיים). אולם משבר ממשלתי זה קיבל משמעות גורלית רק כאשר אימצו הנהגת הרייכסווהר ויועציו של הינדנבורג את הביקורת העקרונית על הדמוקרטיה הפרלמנטרית הרב-מפלגתית, ותירגמוה להנהגת רפורמה אוטוריטארית במבנה המדינה והקמת שלטון נשיאותי סמכותי ו"על-מפלגתי", שנטה בפועל לימין.
מאמצים אלה, שטמנו בחובם את הסכנה של החלשת הפיקוח ואיכול הרצון של הדמוקרטיה, כוונו לחיזוק המגמה של הגברת כוחה של הרשות המבצעת ע"ח המחוקקת. בתק' כהונת ממשלת ברינינג, שפעלה שנתיים ע"ס תקנות חירום בלבד, נחתם התהליך של מתן העדפה למוסדות הבירוקרטיים. המדיניות, שנקטו נשיא המדינה והרייכסווהר, התעלמה מהסמכות הפרלמנטרית, ובכך גם הלכה וחמקה מביקורת דעת-הקהל. בעת ובעונה אחת גם גבר כוח השפעתה של התעמולה הקיצונית והואצה עלייתן של תנועות המונים רדיקליות, שפנו לאינטרסים וליצרים שונים או אף מנוגדים, אך הבטיחו לכל שלטון חזק, שיהיה מושתת על דיקטטורה של מעמד או של מנהיג.
ניתן לטעון כי שלב-הביניים האוטוריטארי הזה לנוכח חוסר-יציבות השלטון היה תוצאה בלתי-נמנעת של משבר הדמוקרטיה המפלגתית שהגיעה למבוי סתום. אולם כנגד טענה זו יש להדגיש כי מאז סוף 29' לא נעשה כל ניסיון רציני לבחון את האלטרנטיבה הפרלמנטרית לניסוי הנשיאותי. הממשלות שקמו מעתה הורכבו במהירות ללא מו"מ מקדים, בתור ממשלות על-מפלגתיות הכפופות רק לנשיא. בדרך זו נפטרו הרייכסטג והמפלגות מכל התחייבות לשת"פ, להתפשרות, ולהרכבת קואליציות. כינון המשטר הנשיאותי שיתק את פעילות המפלגות ואת תודעת האחריות שלהן, והעניק נקודות אחיזה לתעמולה אנטי-דמוקרטיה למען רפורמה ודיקטטורה, תעמולה אשר ניצלה את המשבר הכלכלי והפרלמנטרי, כדי להציג את הארגון מחדש האוטוריטארי של המדינה כצו השעה. הוא גם שימש עילה לטקטיקה הנאצית לחולל הפיכה טוטליטרית בדרך חוקית כביכול. מינויו של ברינינג לקנצלר כבר נעשה עפ"י צו נשיאותי ומעל לראשו של הרייכסטג, וזמן קצר לאחר מכן (בשיא המשבר ביולי 30') פיזר הקנצלר את הפרלמנט משום שסירב להסכים למדיניות צווי החירום שלו.
מכאן ואילך נותר הרייכסטג כגוף קיים ריק מתוכן. החלטתו של ברינינג לערוך בחירות כלליות חדשות מוקדמות בספט' 30' גרמה למהפך בהרכב הרייכסטג כאשר מס' הצירים הנאציים קפץ מ-12 ל-107. ניתן להסיק מהסיפור כי דמוקרטיה מודרנית לא יכולה לוותר על מעקב קפדני אחר התפתחות הלכי הרוח וההשקפות. הגורמים שהביאו להחרפת המשבר בלטו מאוד: פיזורו המוקדם של פרלמנט, שאומנם התנגד לצווי החירום, אבל היה רחוק מלהיות קיצוני בהרכבו ברגעי החמרת המשבר הכלכלי, וכתוצאה מכך תבוסתן הקשה של המפלגות שהיו מסוגלות לשת"פ; מציאותם זה בצד זה של ממשלה דיקטטורית למחצה, של בית נבחרים משולל סמכויות ושל ציבור רחב מוקצן; ולבסוף – האמונה כי אפשר יהיה, הודות להצלחות בתחום מדיניות החוץ, לגבור על המשבר הפוליטי הפנימי. מעתה פחתה עוד יותר יכולת הפעולה של הרייכסטג, בעוד שהממשלה הנשיאותית, שמלכתחילה לא ייצגה נאמנה את רצון התושבים, נתפסה עוד יותר מאשר בעבר כגוף ביורוקרטי זר. ההיסטוריה של רפו' ויימר מעמידה בספק רב את הדעה הנפוצה שמצב של משבר מצריך הרכבת ממשלת מומחים, שאינה כבולה בידי בית הנבחרים. מציאותה של ממשלה נשיאותית-אוטוריטארית, המנותקת מהציבור, מאז 1930 רק הגבירה את הנטיה לעבר הקיצוניות. המעמד הבינוני והאיכרים ביקשו להפגין את התנגדותם לשלטון וכך נהרו אל התנועה הנאצית ההמונית, שפיזרה הבטחות בהתאם לציפיות (בעוד הפועלים זרמו לכיוון הקומו').
משמעותית בהקשר זה היא תגובת הדמוקרטיה על עלייתן המטאורית של המפלגות הטוטליטריות. היו 2 דרכים להתייצב מול איום זה: או לשתף את הנאצים בממשלה פרלמנטרית אגב נקיטת אמצעים מתאימים כדי שלא תהיה בידם סמכות מופרזת (לריסון הפעילות האופו' שלהם), או להתנגד משפטית ופוליטית לפעילות האנטי-דמוקרטיה. בפועל לא אירע לא זה ולא זה, למרות שלא היה ספק לגבי טיבה של טקטיקת ההסוואה החוקית של הנאצים. ייתכנו ויכוחים האם הטלת איסור על פעולתן של מפלגות עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה, אולם האופי האנטי-דמוקרטיה והאנטי-פרלמנטרי של הנאצים היה גלוי לעין מבחינה משפטית וחוקתית. חוסר האונים של המע' המשפטית ועמדתה המסתייגת כלפי הרפו' התבררו ב-31' כאשר הפרקליט הראשי מטעם המדינה סירב במפורש לתבוע את הנאצים לדין בגין תוכניות ההפיכה הטרוריסטיות שלהם, כפי שנחשפו ב"מסמכי בוקסהיים". ברשות ממשלת הרייך וממשלות המדינות נמצאו אומנם תוכניות, רשימות וחומר ראיות חד-משמעי, וגם ננקטו מעת לעת פעולות, אבל שוב ושוב נדחה או נזנח כליל ביצוע הרעיון לפעול פעולת-נגד נמרצת, שגם עשויה היתה לשמש לקח לחוגים רחבים לגבי תפקודה של הדמוקרטיה ומשמעותה. הסיבות להתנהגות זו היו לאו דווקא הפרזה קלת ראש בהערכת כוחן ואמצעיהן, כי אם היעדר בטחון עצמי. השפעותיו של חוסר מעש זה על ריקון הרפו' מתוכנה התגלו באביב 32': התרחשויות, שאירעו בסמיכות זמן לא מקרית, גרמו לברינינג לקפח את תמיכתם של שני הגורמים שהיו עמודי התווך של ממשלתו הסמי-אוטוריטארית: נשיא הרייך והנהגת הרייכסווהר. כאשר הגיעה לקיצה תק' כהונתו של הינדנבורג, שקל ברינינג להחזיר את עטרת המונרכיה ליושנה, אך לאחר מו"מ עקר שניהל בעניין זה עם היטלר והוגנברג תמך בבחירתו המחודשת של נשיא הרייך. האחרונה בהצלחותיו היתה יכולתו להשיג לרעיון זה את תמיכת המפלגות של הרוב הסובלני שלו, החל בסוציאל-דמוקרטיה ועד לימין המתון, וכך נחל באפר' 32' ניצחון חד-משמעי מול תביעת הנאצים לשלטון. העובדה שרוב צירי הרייכסטג הצביעו עד לרגע האחרון נגד כל ההצעות להביע אי-אמון בממשלה ולהפילה, נראית לכאורה כפרדוקס, אך הנ"ל מעיד על קיומה של אלטרנטיבה פרלמנטרית שבוזבזה לריק. האיום על הממשלה נשקף דווקא מצד מי שתמכו בה עד כה – מבקריו האוטוריטאריים של הפתרון הפרלמנטרי.
במצב זה עשה לבסוף שר הפנים גריינר את הצעד שמן הדין היה לעשותו זה כבר: הוא הנחית מהלומה על הנסדא"פ (המפלגה הנאצית) בהטילו איסור על הס"א, ואז התברר פתאום עד כמה איבדו הכוחות והמוסדות הדמוקרטיה מסמכותם. הינדנבורג תבע להטיל איסור דומה על הרייכסבנר הרפו' או לבטל את האיסור על הס"א, ולבסוף גרם להדחתו של גריינר משרמז שלייכר, כי מדיניותו של ברינינג אינה נהנית עוד מאמון הרייכסווהר. עם הפלתו של גריינר, נפל אחד מעמודי התווך של הממשלה, ולבסוף הודח גם ברינינג בסיועם הפעיל של בעלי האחוזות, שהתלכדו סביב הינדנבורג וחששו מהתוכניות ליישב איכרים על נחלותיהם, ויחד עמו קרסה גם הגירסה הדמוקרטיה-למחצה של המשטר הנשיאותי. צעד הרה-אסון זה של הפלת הממשלה במאי 32', שנעשה זו הפעם הראשונה רק לפי צו של הנשיא, בלי שיתוף הפרלמנט והמפלגות, היו לו 2 אבות-מולידים: הנהגת הרייכסווהר, בשל היסוסיו של ברינינג בדבר שילוב הפוטנציאל הנאצי במשטר האוטוריטארי, והחוגים סביב הינדנבורג והאינטרסים האגרריים, שרצו במדיניות אנטי-פרלמנטרית נמרצת יותר. 6 שבועות בלבד לאחר שנבחר שוב הינדנבורג, הוא התנער מהתמיכה של הבוחרים שתמכו בו בדרך דמוקרטיה, ותמך בשילוב של כוחות שרק זמן קצר לפני-כן התנגדו נמרצות למועמדותו.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
