התקוממות חג הפסחא – אירלנד 1916
הקדמה– אירלנד ובעיותיה מזוהים בעיקר עם בריטניה חלק מהאירים תפסו את בעיותיהם הסוציו אקונומיות כבעיה של הבריטים. באירלנד שררו בעיות אגרריות ודיכוי דתי יחד במהלך המאה ה-18 . האירים לא התעניינו בלאומיות כללית והסתגרו במה שמיוחד להם.
במהלך המאה ה-19 הוסרו רוב המגבלות ומצב הקתולים השתפר ( הם 87 אחוז מתושבי אירלנד) וזה הודות לפעילות מפלגתית פרלמנטרית והודות לביטול המעמד הממלכתי של הכנסייה האנגליקנית באירלנד- אלו שיפרו את מצב הקתולים באי.
ב-1903 הועברו לפי חוק האדמות באירלנד לידי החקלאיים האירים- רווחה כלכלית.
היה מהלך הדרגתי מסודר לקראת שלטון עצמי באירלנד. אירלנד הוגדרה ב1914 ערב פרוץ מלחמע 1 כנקודת האור היחידה של בריטניה ורבים מבניה התנדבו לצבא. ב 1916 דיווח המודיעין הבריטי על שלווה באירלנד ואז באפריל 1916 פרצה התקוממות חג הפסחא שהפכה למרד לאומי ובתוך זמן קצר המרד נעשה חלק עיקרי של אירלנד בדרך עקובה מדם ליצירת מדינה נפרדת ואח"כ ריבונית-
הלאומיות האירית בעקבות תהליך ששיפר את מצבם מאמצע המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נעלמה. השפה הגאלית כמעט ונשכחה . בבית הספר היה חינוך אנגלי והיה תהליך אנגליזציה בקרב האירים ( דומה לאמנציפציה באירופה ). דווקא בשיא התבוללות זו, קמו אגודות שונות לחידוש התרבות האירית בכל הקשור ללשון, תרבות , ספרות ואורך חיים. הם טענו שהשפל התרבותי הוא בשל התחקות אחר האנגלים
כאמור ב- 1916 פרצה התקוממות חג הפסחא שהתפתחה למרד לאומי. קומץ חמושים כבשו את בניין הדואר בדבלין והצהירו על הקמת רפובליקה עצמאית ונקלעו לקרב חסר תוחלת שנמשך פחות משבוע. לאחר שמאות אירים נהרגו והבריטים החריבו את מרכז דבלין נכנעו המתקוממים ודינם נחרץ. אפיזודה משונה זו הפכה למיתוס הייסוד הלאומי של אירלנד המודרנית. התקוממות שספגה כשלון היא שקבעה שאירלנד אכן תהה רפובליקה עצמאית. ומכאן ואילך ראו עצמם האירים כלוחם המתגונן מפני פולש.
ב-1905 קמה תנועת "שין-פיין" שהיתה תנועה פוליטית שפעלה לחיזוק הלאומיות ואנשיה הטיפו להחזיר עטרה ליושנה- קרי לחזור לתקופה הרומנטית של אירלנד. המחנה הנ"ל הטיף נגד רגשי נחיתות תרבותית וטען לקיום אופי ייחודי. הגישה ששלטה באותו מחנה טענה שיש לגייס את התרבות למען מטרה פוליטית. מנגד אנשי רוח ויוצרים שראו עצמם כאירים לאומים ושפתם היתה אנגלית שאפו להעלות את קרנה של אירלנד דרך התרבות והאמנות, ללא תעמולה פוליטית שהאידיאל שלהם הוא רומנטי.
2 צדדים כאמור במלחמת התרבות התנועה הגיילית והתנועה הספרותית ושניהם נתפסו לאידיאל של העבר והעלו את קרן גיבוריו אך היו נתונות בויכוח מתמיד לגבי התעמולה הפוליטית.
באירלנד של תחילת המאה ה 20 בלטו העיסוק בספרות ותרבות והתנועות הללו אמנם היו רחוקים מניסיון למרד אך יצרו והצמיחו כוחות חברתיים נוקשים ולאומיים יותר שקנאים לקתוליות והיו בעלי אינטרסים כלכליים ששאפו לרווח.
התחייה התרבותית היתה מאד רב גונית ולא יצרה תודעה לאומית אלא החריפה את הניגודים בין האירים בין אלה שרצו להחיות את התרבות לצורך ייחוד לבין אלו שרצו להחיותה לצורך תעמולה פוליטית
מוטיבים מסוימים (ספרות ורטוריקה, שירה וסנטימנטליות, סמלים דתיים וסטריאוטיפים) מתוך התחייה התרבותית של האליטה הרוחנית מחלחלים לעם ויצרו צימוד של זעזוע עמוק והשפעה רגשית להמונים.
לדעת המחברת המיתוס שצמח סביב 1916 לא היה ספונטני אלא מכוון מראש ע"י משורר שהפך את עצמו לדמות של משיח כדי להשיג מטרה. שנית, בהתקוממות חג הפסחא נחשפה מהות הייחודיות של הלאומיות האירית כממוקדת בגירוש השלטון הבריטי למען הכבוד הלאומי. תרומתן הגדולה של כל תנועות התחייה התרבותית היה בטיפוח זהות לאומית שתוכנה הוא מלחמה ומוות למען אירלנד וכל המטרות האחרות של התנועות נכשלו. שלישית, המרד האירי נעשה למודל של תנועות שחרור לאומיות משום שלא היו לה כל תכנים נלווים
מתוך היסטוריה לאומית ודתית ייחודית של מאות שנות דיכוי וסבל התפתחה מסירות אובססיבית למרד, להקרבה וללחימה כערכים העומדים בפני עצמם ונישאים מדור לדור.
ההחלטה לארגן התקוממות נתקבלה מיד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. במחתרת קטנה וקיצונית
I.R.B שהיתה מסורה להפרדת אירלנד מבריטניה ולהקמת רפובליקה וזה נבע ראשית מהחולשה של בריטניה שהיתה צריכה להפנות כוחות לחזית וכן אי ישום חוק השלטון העצמי באירלנד לאחר שהחוק אושר בפרלמנט. דבלין השיגה נשק מגרמניה.
תכנון ההתקוממות בוסס על הפעלת 3 כוחות צבאיים: צבא האזרחים, צבא הפועלים (בפיקוד קונולי) וצבא המתנדבים שמנה 18000איש (שהוקם האורך חוקי להגנה על השלטון העצמי אך המחתרת הכניסה בו את אנשיה והפקיעה את הפיקוח עליו מידי המפלגה הפרלמנטרית). הפעולה שהיתה אמורה להיות גדולה אך נכשלה מ3 סיבות (נכונות העם להצטרף, הטבעת אוניית הנשק הגרמנית וכן מפקד צבא המתנדבים החוקי גילה את הניסיון לחתור תחתיו) והצטמצמה לתפיסת בניין הדואר וכמה בניינים נוספים במרכז דבלין
כל שבעת מנהיגי המרד החתומים על הצהרת העצמאות ציפו לסיים את חייהם במרד ואף אמרו זאת. באישיותו של פירס ((אחד מהשבעה) נמצא המפתח להבנת ההתקוממות. בהנהגתו הפכה החלטה של מחתרת אלימה למהפכה של משוררים לאקט שהבעיר טרנספורמציה לאומית.
פירס שהיה סופר משורר ומחזאי מחנך ונואם שימש כמה ימים בתפקיד רוה"מ השמנית של הרפובליקה האירית שהוכרזה בבנין הדואר וחיבר את הצהרת העצמאות. פטריק פירס שקע מילדותו בעולם האגדות והפולקלור האירי שמדבר על שובו של גיבור שיחדש את זוהרה של אירלנד העתיקה תוך קרב אפוקליפטי. חיי הרוח שלו עמדו בסימן התמכרות רגשית לגיבורי העבר וכמיהה למוות משמעותי וכן גישה רומנטית. הוא קשר באופן ברור את חיי הרוח הספרות והתרבות עם הנבואה והדת.
נשמת אירלנד לדעתו היתה הזדהות עם גיבורים וקדושים, כך לימדו כל התנועות של התחייה התרבותית אך העם האירי נותר להוט לחכות את האנגלים ואת השפע החומרי שלהם. נגד אדישות זאת התכוון פירס לפעול ולהעביר את מלחמת התרבות מהספרים אל החיים. מבחינת פירס להתקוממות לא היו יעדים צבאיים אלא להעביר את כל רעיונות הספרות והשירה לחיים האמיתיים. מרגע שמבינים את כוונת פירס בהתקוממות חג הפסחא מתברר הכל. התכנון היה חבבני, המטרה היתה כשלון ומוות (מוות של הגיבורים כהקרבה)הבריטים יצרו מהומה ונראו אכזריים והאפקט הרגשי היה מובטח. כשהוצא קונולי להרוג שהוא פצוע וקשור לכסא מול כיתת יורים בריטית הוא הפך לגיבור לפי הבימוי של פירס ומאחר וקונולי היה סוציאליסט (מפקד צבא הפועלים) הוא השרה מרוחו הסוציאליסטית על ניסוח הצהרת העצמאות.
מפלגת שין פיין שלא השתתפה במרד קצרה את פירות המרד שב1918 קיבלה 73 מושבים בפרלמנט הבריטי והם הורו לנבחרים האירים לא להתכנס בלונדון אלא בדבלין ושם הוקמה ביוזמתה פרלמנט וממשלה של אירלנד שיזכו במלוא הסמכויות וההכרה רק אחרי 2 מלחמות
לכוחות המייצגים את תרבויותיה השונות של אירלנד (המשיחית-רומנטית, הסוציאליסטית-מהפכנית, והלאומית-בורגנית) היתה רק נקודת מגע אחת משותפת- מסורת הגיבורים האירים. התמקדות בנושא זה היא שעשתה את המרד לאפקטיבי הוא לא פרץ בשם מעמדות או בשם הכנסייה אלא למען אירלנד עצמאית ברוח לוחמי העבר. עם מרד כזה כל האירים יכלו להזדהות.
המשוררים נמנו עם הראשונים שחשו את הכוח הרגשי העצום הצפון במרד והם המחישו וקידמו את ההשפעה שלו. הנבואות התגשמו ובתוך כמה ימים החלו סגידות למנהיגי המורדים. הכנסייה שינתה את הטון ולאט לאט כבר לא דיברה עליהם כפושעים. מותם איחד נימה של דת ולאומיות.
אירלנד זנחה את הדרך הפרלמנטרית והתעוררה לדרך המרד בעזרת הטרנספורמציה הריגשית
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
