היסטוריה פוליטית: השתלטותו של סטאלין על המפלגה הקומוניסטית הסובייטית

היסטוריה פוליטית: השתלטותו של סטאלין על המפלגה הקומוניסטית הסובייקטית

זמן מה לאחר שסיים "קונגרס המנצחים" את דיוניו ניתן היה להבחין בסימנים של נורמאליות ושלווה (סוף 33' – תק' הרעב הקשה תמה). לאור עליית הנאציזם עלה הצורך הדחוף לאחדות וסולידאריות במפלגה. דומה היה כאילו הניצחון הצנוע של המתונים בקונגרס מבשיל פירות: גורמי אופוזיציה בולטים לשעבר הורשו לחזור לעיסוקים מהוגנים, רוסנו תביעות מסוימות של סטאלין לפעולה קיצונית נגד כמה מחברי הקומסומול (תנועת הנוער של המפלגה) שהתעניינו בתנועות המהפכניות הראשונות, ואף היו סימנים לצמצום סמכויותיה של ה-או.ג.פ.או (ארגון שעסק בריגול נגדי). ביולי 34', לאחר גל של משפטים על מעשי-חבלה וקשירת-קשר (אשר כוון בעצם למציאת שעירים לעזאזל לפיגורים בתעשיה ובחלקאות), פקד וישינסקי (מ"מ תובע המדינה) על התובעים להפסיק מהעמדות לדין ללא הבחנה. בשורת צווים נבלעה ה-או.ג.פ.או ב-נ.ק.וו.ד (הקומיסריון העממי לענייני פנים, לו כל תפקידי הבטחון והמשטרה, כולל הנהלת מחנות הכפייה, שיושביהם נוצלו לתוכניות תעשייתיות). ועדה מיוחדת בעלת סמכויות מוגדרות למתן עונשים באה על מקומו המשפטי של האו.ג.פ.או, אשר עם הזמן קיבל סמכויות בלתי-מוגבלות לחתוך חיים ומוות.

ברכותיו של הקו החדש הוענקו עתה גם לאיכרים, במליאת הועד המרכזי 25-28/11/34. הוחלט על ביטול קיצוב הלחם, ועל הצעת חוקת-מופת חדשה למשקים השיתופיים אשר הגדילה את זכויות האיכרים המשתייכים אליהם לעבד את החלקות הקטנות של אדמתם הפרטית.

ב-1/12/34 נרצח קירוב (בכיר המפלגה בלנינגרד) ע"י קומוניסט צעיר הנקרא ניקולאייב. עד היום לא ידוע מדוע התרחש הרצח, עליו שילמו רבים בחייהם, והועלו ספקולציות רבות לגבי הנושא (כמו למשל שהאשמים הן מעצמות חוץ או טרוצקי). מתיאורים בלתי רשמיים נראה כי ניקולאייב היה מהפכן רומנטי, שהתאכזב מהדפוסים האכזריים והבירוקרטיים של המפלגה, ועשה זאת בתור מחאה. כמו"כ עלה הטיעון כי מוסדות הביטחון ידעו על התוכנית מראש, אולם סטאלין הורה להם לעצום עין (חיזוק לכך בעובדה כי קציני ביטחון שהועמדו לדין על התרשלות קיבלו פסקי-דין מתונים), ולאחר מכן התברר כי נרצחו קצינים שונים, כנראה כדי לטשטש עקבות.

מותו של קירוב נתן לסטאלין את ההזדמנות לפעול. ביום הרצח הוצא צו ע"י הועד הפועל המרכזי ששלל כל זכות הגנה לנאשמים במעשי-טרור. הנחיה מפלגתית סודית שיצאה באותו ערב פקדה לזרז טיפול משפטי בנאשמי טרור: הוצאה מיידית להורג לאחר החקירה, ללא זכות ערעור ובקשת חנינה. צו זה נשאר בתוקפו עוד זמן-מה לאחר מותו של סטאלין.

הנ"ל הופעל תחילה נגד אנשים שלא היו קומו' שהואשמו בהכנת פעולות טרור. מהר מאוד האחריות לרצח הוטלה על חברי האופו' הזינוביאנית ועל טרוצקי. ב-30/12 נשפטו ניקולאייב ו-13 שותפים-לכאורה וכולם הומתו מיד בירייה. בעקבות ההאשמות באו פעולות-תגמול נגד אנשי האופו', כולל אנשי אופו' לשעבר, אשר גורשו, נאסרו והוגלו (ביניהם זינוביאב וקאמניאב).

סטאלין המשיך לנצל את הבהלה בעקבות הרצח ופתח בהסתערות על המפלגה. ב-16/1/35 הוצאה הודעה החתומה ע"י וישינסקי, כי כמה פעילי אופו' לשעבר (כולל זינוביאב וקאמניאב) יועמדו לדין ע"ר השפעה רעיונית על רוצחו של קירוב ופעילות אופו'. הם נשפטו בחשאי ונדונו למאסר. משפט זה הינו חשוב, שכן זו הפעם הראשונה בה נעשתה פעילות אופו' מדינית מצד קומו', במפלגה הקומוניסטית, עילה להאשמה פלילית גלויה. צעד חמור שכזה לא היה יכול להינקט ללא הסכמת הפוליטביורו (הגוף המבצע של מס' מפלגות, כשהבולטת בהן היא המפלגה הקומו'), בו גם חברים מתונים. פעולה זו חרצה את גורלם שלהם. הועלתה השערה כי אנשים שניסו לרסן את סטאלין באותו זמן נרצחו (גורקי וקויבישב).

סימן אפשרי להשגת מעין פשרה בין סטאלין לבין תומכיו הקרובים ויסודות מתונים במפלגה הופיע במליאת הועד המרכזי ב-1/2/35, כאשר נבחרו חברים חדשים לפוליטביורו. מתוך שני החברים החדשים לגמרי היה סטאליניסט נאמן ומתון. בנתיים ז'דאנוב נטל לידיו את תפקידו של קירוב בלנינגרד והפך ליד-ימינו של סטאלין.

בהמשך לכך היו מס' צעדים שהצביעו שסטאלין מגביר את עליונותו על המפלגה: במרץ כבר סיים להציב נאמנים שלו בעמדות-מפתח (ז'דאנוב שהחליף כאמור את קירוב וגם נטל את תפקיד ראש ועדת הביקורת של המפלגה, וכן כרושצ'וב שהפך למזכיר-ראשון של ארגון המפלגה במוסקבאי), וכך שני ארגוני המפלגה הראשיים (לנינגרד ומוסקבה) היו בידיים מהימנות. בנוסף ניצבו נאמנים נוספים של סטאלין במשרות בכירות.

סטאלין נע בזהירות ניכרת, למרות שכבר השלים את מנגנון הטרור שלו. כל השנה נמשכה בדיקתם וטיהורם של חברי המפלגה (היו שגורשו או נאסרו). אך עדיין היה זה מתון לעומת העתיד לבוא. בסוף 35' הוכרז כי הסתיימו הטיהורים של סטאלין, אולם באמצע 35' היו 2 אותות המבשרות את העתיד: חוסלה אג' הבולשביקים הוותיקים ופורקה גם אג' האסירים המדיניים הגולים לשעבר (התאגדויות של מהפכנים ותיקים). הוקמו ועדות שקיבלו את נכסיהן ותיקיהן, וכך נוצר מצב שהועמד לרשות האינקויזיטורים הראשיים של המפלגה (מאלנקוב, שקיריאטוב וייז'וב) כל החומר הנוגע לדור הבולשביקים הותיקים אשר כנגדם עתיד סטאלין להתמקד החל מ-36'. באותו זמן בוצע ארגון מחדש בקומסומול במטרה לחסל את אויבי המפלגה. סטאלין לא היסס להשתמש בסמכויותיו כדי לחסל אויבים, והיה קשה מאוד לרסנו. כדוג' – הרחיק את מזכיר הועד הפועל המרכזי ככה"נ כנקמה על כך שלא הציג את סטאלין באופן בולט יותר כשתיאר בזיכרונותיו של ימי הפעילות הראשונים של המפלגה בקווקאז.

על אף כל הנ"ל נשתמרה התקווה שצפויה למפלגה תק' של שקט יחסי. נרגעו הרוחות מרצח קירוב, המצב החומרי הלך והשתפר (בסתיו 35' בוטל הקיצוב), החלה להסתמן עליה בתפוקת חומרי-הגלם לבניין אמצעי-ייצור, והחל המסע ה"סטאכאנובי" להמרצת הפועלים להגביר מאמצים בהקמת הסדר הסוציאליסטי החדש. גם אם היה פחד, לפחות היתה קצת תקווה.

בנוסף לכך הועברה החלטה לקבל חוקה חדשה, אשר ההכנות לה והדיונים סביב הטיוטה תפסו את רוב השנים בין 35'-36'. הנושא הועלה בפומבי לראשונה במליאת הועד המרכזי בפבר' 35'. הרעיון היה להעלות תיקונים שיועדו להמשך הדמוקרטיזציה בשיטת הבחירות ולהתאמת החוקה ליחסים המעמדיים החדשים (לאור העמדת החברה הסובייטית ע"ב של בעלות סוציאליסטית על התעשיה וחלקאות שיתופית). ביוני 36' היתה כבר טיוטה מוכנה לאישור הועד המרכזי, אשר כללה פרק בו פורשו זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים. לכך נוסף דיון כלל-ארצי לכאורה על הטיוטה – הנ"ל כדי להשוות לסדר החברתי אותו סימלה החוקה לגיטימיות עממית המונית. ב-5/12/36 אושרה החוקה פה-אחד ע"י הקונגרס. קבלת החוקה היוותה נצחון אישי של סטאלין.

הניסוחים שנכללו בחוקה עוררו שאלות הנוגעות לטיב המדינה והחוק בחברה. ההחלטה לעבור משיטת בחירות עקיפה לישירה, מזכות בחירה מצומצמת לזכות לכל, ומהצבעה גלויה לחשאית, היתה ביטוי לבטחון המפלגה ביכולתה להבטיח את המשך שליטתה. ערובות החירויות האזרחיות שעלו בחוקה היו מגוחכות לאור העובדה שמדובר במדינה בה זה זמן רב היה המונופול על הכוח המדיני שמור למפלגה. כך למשל חופש הדיבור ניתן רק למי שנשמע להנהגת המפלגה ולא מבקש למתוח עליה ביקורת.

החוקה החדשה נבדלה הבדל מובהק מהקודמת בכך שהכירה בקיומה של המפלגה. למרות זאת היו רבים שקיוו שעם בוא החוקה יבוא גם קיצה של תק' ההפקר. אחת ממטרותיה של החוקה היתה לשכנע את העולם באופי הדמו' של המשטר הסובייטי, שכן באותו זמן ברה"מ ניסתה לרכוש דעת קהל סוציאליסטית וליברלית במערב, וכך להשיג ביטחון קיבוצי וברית נגד היטלר.

ראשית 36' בישרה רעה. הוחל בטיהור חדש במפלגה, במהלכו גורשו רבים. מיד עם סיומו במאי, שוגר מהועד המרכזי מכתב סודי עד לדרגים הנמוכים לפיו הגוש הקונטר-מהפכני הטרוצקיסטי מקיים פעילות טרוריסטית. לאור הנ"ל נכללה דרישה לניפוי מחודש של חברי המפלגה, וכך בא נחשול של הלשנות, גירושים ומאסרים. באוג' 36', בעוד הויכוח על החוקה בעיצומו, הועמדו 16 מחשובי האופו' לשעבר (מנהיגי מפלגה ותיקים ודגולים) למשפט פומבי בהאשמות חמורות ביותר של ארגון מרכז טרוריסטי, אשר היה אחראי גם לרצח קירוב. כולם, למעט אחד, הודו על פשעם בפומבי, נשפטו למוות ומיד הומתו בירייה. הנ"ל הרעיד את מרבית חברי-המפלגה. טיב ההוכחות (המפוקפקות) לא השאיר מקום לספק שיהיה זה הראשון למשפטים רבים, ושסטאלין מתכוון לחסל לגמרי את כל אנשי האופו' לשעבר, הן מהשמאל והן מהימין. בנוסף לכך, הועלו לכאורה במשפט הוכחות נגד נוספים.

יש מס' ראיות לכך שהתוכנית לחסל את כל אנשי האופו' נתקלה בהתנגדות מסוימת, בלתי-צפויה וגם מאוחרת מידי (בצורות שונות). ייתכן וגם הגיעה בין השאר מצד אנשי המשפט. למשל סגן קומיסר המשפטים הוצא להורג, כנראה בגלל שניסה לשנות את מדיניות עונש-המוות ותנאיהם של מחנות העובדים באמצעות קודקס פלילי חדש. וישינסקי ירש את המשרה.

בקיץ 36' יצא סטאלין לפגרה בסוצ'י עם ז'דאנוב. לאחר מכן נתמנה ייז'וב לתפקיד הקומיסר העממי לענייני פנים, בשל חוסר יכולת האו.ג.פ.או לחשוף את הגוש הטרוצקיסטי-הזינוביאני. לאחר מהלך זה באו שינויים מופלגים בדרגים העליונים של שירות-הבטחון.

משפט הראווה השני נערך בסוף ינו' 37', נגד 17 נאשמים (בהם פיאטאקוב, ראדק, סוקולניקוב וסרבריאקוב). משפט זה אורגן במידה רבה יותר של חריפות פסיכו' מהראשון. שוב צוייר טרוצקי כמוח שמאחורי הקלעים, אך משפט זה נועד לעורר פטריוטיות. הפעם נאשמו בקשירת קשר להפלת המדינה, בהתאם למצוות יפן וגרמניה. גם משפט זה בישר משפטים נוספים. כל הנאשמים התוודו, ורובם נדונו למוות.

בסוף 36', כפי הנראה ניסו כמה ממנהיגי המפלגה לעצור את שואת המאסרים וההמתות שניתכה עתה על המפלגה, אולם היה זה מאמץ מאוחר ונואש. יריבי סטאלין היו עתה במצב חסר-תקווה, כאשר בעבר תמכו בצעדים שביצרו את עליונותו של סטאלין על המפלגה. הטיהור היה למכשיר צייתני של טרור שבו יכול היה סטאלין להשתמש כנגד כל חבר מפלגה, לא משנה כמה חזק או בכיר הוא, ובשעת הצורך מאחורי גבם של מוסדות המפלגה התקינים.

בוכארין וריקוב, שניים ממנהיגיה של האופו' הימנית לשעבר, נאסרו בתחילת 37'. במושב מליאה של הועד המרכזי הוחלט כי הם פעלו באופן אנטי-מפלגתי ויש להוציאם משורות המפלגה. נראה כי חברי הועד המרכזי המלא ניסו סוף-סוף להתנגד לתביעה זו נגד השניים, והנ"ל נרמז מכך שרובם נאסרו או הומתו בשנים 37'-38'. נראה כי אלו שהודו, הודו לאחר עינויים, ואלה שלא הודו הורשעו במשפטים חשאיים.

ניתן למצוא גם רמז להתנגדות מצד 3/4 מהחברים והחברים המועמדים בועד המרכזי למדיניות הדיכוי ההמוני של סטאלין. הנ"ל לאור נאום שנשא במרץ 37' ובו מתח ביקורת על המפלגה בשל חוסר דריכות מצידה בטיפול במרגלים ובחבלנים, למרות אזהרות חוזרות ונשנות. סטאלין גם גילה מידה של חרדה מעשית להתפרקות המנגנון המפלגתי, דבר שאמצעי הדיכוי ההמוניים שלו היו חייבים לגרום. הוא גולל תוכנית חדשה לקורסים לפקידי המפלגה, כשהדגש הינו על הכשרת מחליפים. היה ניסיון לשוות למפלגה מראה דמו', כאשר הוראה של הועד המרכזי במרץ 37' קראה למינוי חופשי וגלוי של מועמדים למשרות מפלגתיות ולדיון חופשי וגלוי במועמדים אלה, לבחירות חשאיות ועוד בטחונות דמו' נוספים. לאור תנאיי הפחד הכללי ששררו במפלגה, לא היתה סכנה מרובה שתתקיימנה בחירות שלא תואמות את ההנחיות של המוסד המפלגתי העליון. תרגיל זה נועד לשכנע חברי מפלגה שאמצעי-הדיכוי ההמוניים מכוונים אך ורק לסילוק רודנים שבקרב מזכירי המפלגה.

ההתקפה ההמונית על המפלגה, שבה נאסרו מאות-אלפים מחברי-המפלגה, החלה סמוך לסוף 36' ונמשכה עד סוף 38'. רבים מהם ייצגו ריכוז ניכר של כוח בתוך מנגנון המפלגה, במשק הלאומי, במנגנון המפלגתי ובצבא.

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: