מבוא להיסטוריה פוליטית: סיכום פרק 20 "התפשטות ויריבות קולוניאלית" בספר אירופה מאז נפוליאון (עמ' 466-497).
בתחילתו של הפרק מנסה תומסון לעמוד על המניעים שיצרו דחף לאימפריאליזם מאז שנת 1870. הוא מונה בהתחלה את ההסבר הכלכלי שמשויך לכלכלן הובסון וללנין שלפיו: הון עודף—> רצון להשקעה —> בסיס לאימפריאליזם. הפיתרון הוא להגביר את הצריכה של הציבור ובכך ממצב של הון עודף. אם לא יהיה במדינה הון עודף לא יהיה צורך באימפריאליזם.
תומסון בהמשך הפרק מנסה להראות שהסבר כלכלי, טוב ככל שיהיה, אינו מספיק כדי להסביר את התופעה המיוחדת הזו ומונה סיבות נוספות. הנקודה המפתיעה בדחף לאימפריאליזם מאז 1870 שנקרא "האימפריאליזם החדש" היא שמתחילת המאה ה-19 דעת הקהל והמדיניות של המעצמות האירופאיות הייתה נגד האימפריאליזם. מדינות אלו ויתרו על המושבות והיחס למושבות היה כאל נטל. השנוי הפתאומי שחל מאז 1870 מלמד על כך שהיו מעורבים בו שיקולים רבים, בעיקר פוליטיים, בנוסף על השיקול הכלכלי.
הייחוד של האימפריאליזם החדש היה באופן הופעתו באפריקה ובאסיה המזרחית. אלו שתי יבשות שאינן היו תחת השפעת אימפריות לפני עידן זה. ניתן לומר שבשלהי המאה ה-19 כל העולם היה תחת השפעה אירופאית שביטאה את יחסי הכוח שבין האימפריות האירופאיות בהקרנה על מסך מעבר לים. לא היה כוח בין-לאומי שיפקח על המרוץ המטורף הזה ולכן ניתן לומר שהתנאים הכלכליים החדשים בנוסף ליחסים פוליטיים אנארכיים הולידו את האימפריאליזם החדש.
כעת תומסון עורך ניתוח קצר של הגורמים הכלכליים והפוליטיים:
- היבט כלכלי-
א. אפיקים חדשים להון עודף ושווקים לתוצרת תעשייתית- הצורך למצוא אפיקים חדשים להון העודף להימנע ושווקים חדשים לתוצרת התעשייתית היה חשוב יותר, ברוב המקרים, מהצורך בחומרי גלם ואוכלוסיה גדלה שחיפשה מקום להתיישב מחוץ לאירופה. זאת מכיוון שחומרי הגלם נרכשו הרבה פעמים באמצעות סחר ללא השתלטות מדינית והתנאים באזורי המושבות לא משכו אוכלוסיה של מהגרים אירופאים.
ב. מכירת מוצרים מוגמרים בשווקים חוץ-אירופאים- צורך נוסף וחשוב אף יותר היה הרצון למכור מוצרים מוגמרים בשווקים. בשנים אלו המדינות המתועשות באירופה היו מלאות בבתי חרושת והאפשרות להשקיע באירופה הייתה קטנה. עקב כך נוצר מרוץ אל השטחים הנרחבים באפריקה ואסיה כאשר כל מדינה יודעת שאם היא לא תשתלט על שטח מדינה מתחרה תעשה זאת. לכן, לא ניתן להוציא את השיקולים הפוליטיים שהיו במרוץ הזה.
2. היבט פוליטי-
א. מסורת קולוניאלית: על אף השיקולים הכלכליים ניתן לראות כי מסורת קולוניאלית השפיעה מאוד על האימפריות בחידוש הקולוניאליזם. לכן מדינות כמו בריטניה, צרפת, הולנד ופורטוגל נטו יותר לקולוניאליזם מאשר גרמניה ואיטליה.
ב. הבטחת ביטחון לאומי ואי-תלות: קבוצות קטנות של אנשים "איכותיים" כגון: אינטלקטואלים,כלכלנים, תועמלנים, פוליטיקאים ופטריוטים ששאפו להבטיח ביטחון לאומי יצרו רצון לאימפריאליזם. לגורם זה היה על פי רוב משקל מכריע יותר מאשר לגורמים כלכליים. לעיתים נעשה בעזרת רכישת בסיסי צי אסטרטגיים (כגון: קפריסין וכף התקווה הטובה)
ג. האדרת היוקרה הלאומית
3. היבט תרבותי-
א. מגלי ארצות והרפתקנים: אנשים פרטיים בעלי שאיפות מדעיות/ רצון להרפתקאות/ תאוות ממון ושררה רצו לרכוש מושבות (פן אישי יותר).
ב. שאיפות מיסיונריות: היה ניסיון של האימפריות האירופאיות לגרום בעיקר לאנשי אפריקה להתנצר. היו משלחות מיסיונריות מבריטניה, צרפת ובלגיה ואף נוסדה אגודת מסיונרים אפריקנית שכונו "האבות הלבנים".
ג. איש המנהל ואיש הצבא- תפקידיהם הפכו לחשובים מאוד בעידן האימפריאליזם, הם היו אמורים לטפל בצורה טובה ויעילה בבלגן.
נתון מעניין שמראה את מימדי התופעה האימפריאלית: ב-1875 רק 10% משטח אפריקה היה נתון לידי מעצמות אירופאיות וב-1895 כ-90%(!) מהשטח באפריקה היה שייך למעצמות אלו.
היה חידוש היסטורי באימפריאליזם שרוב העולם הפך להיות שייך לקומץ מעצמות אירופאיות.
קשה לאפיין את הזירה הפוליטית בתוך המעצמות כיוון שלכל מעצמה היו מאפיינים אחרים. בבלגיה- מפעל של המלך; בריטניה וגרמניה- ממשלות שמרניות (אם כי בבריטניה הם נתמכו ע"י רדיקלים); צרפת- רפובליקנים רדיקלים; איטליה- ליברלים;
בבריטניה ובגרמניה נוסדו ליגות לתמיכה באימפריאליזם וארגוני תמיכה בצי הימי( בבריטניה ב-1894 ובגרמניה ב-1898) הם נועדו לתגבר את התקציב הממשלתי לצי הימי ונוצרה יריבות ימית בין 2 האימפריות.
המרוץ אל המושבות באפריקה:
לא כל המושבות עוררו חיכוכים בין המעצמות האירופאיות. היו כיבושים בעיקר בתחילת ההתיישבות ובסופה שלא עוררו ויכוחים. יחד עם זאת, לאור התפשטות "האגודה האפריקנית הבינלאומית" בראשות המלך ליאופרד השני מבלגיה שהוקמה בשנת 1876 והמשיכה לפעול עד 1894מעצמות החלו לחשוש. בריטניה ופורטוגל, למשל, הקימו ועדה לפיקוח על השיט לאורך נהר הקונגו. כמו כן, הוקמה ועדה שהייתה מורכבת מ-14 נציגים של מדינות אירופה בשנת 1884-85 בברלין. בוועדה זו קבעו למעשה את גבולות המעצמות באפריקה ואת "תחומי ההשפעה" של כל מעצמה. היה ניסיון לקבוע חלוקה "ידידותית" ככל האפשר. הוחלט שלכל מעצמה שהשתלטה על שטח והודיעה על כך למעצמות האחרות תהיה בעלות על השטח. נפתח עידן חדש של מרוץ קולוניאלי באפריקה. הוקמו חברות צ'ארטר רבות בידי המעצמות האירופאיות שנועדו לנצל את המשאבים של המושבות באפריקה בצורה המקסימאלית.
חלוקת המושבות הייתה כדלקמן:
גרמניה- טוגולד, קמרון, דרום-מערב אפריקה הגרמנית, אפריקה המזרחית הגרמנית.
צרפת- דהומיי, אלג'יריה, סנגאל, גיניאה, חוף השנהב- יצירת גוש "אפריקה המערבית הצרפתית".
בריטניה- אזור הכף, צ'ואנלנד, רודזיה, ניאסלנד- יצירת חיץ בין דרום-מערב אפריקה הגרמנית לאפריקה המזרחית הגרמנית. יסוד אפריקה המזרחית הבריטית ב-1888, אוגנדה, ניגריה.
איטליה- אריתריאה, אסמרה, רצועת החוף בסומאלילנד, ניסיון שנכשל להשתלט על חבש.
במדינות שנותרו עצמאיות באפריקה- ליבריה, חבש, 2 רפובליקות קטנות של הבורים-הולנדים.
המזרח הרחוק: גבולות-
גרמניה- בעלת מספר איים: ארכיפלג ביסמרק ואיי מרשל
ארה"ב- איי סמואה, איי קרולינה, מריאנה.
בריטניה- צפון-בורניאו, איי שלמה, איי טונגה, גילברט.
צרפת- איי מרקיסה, איי סוסייטי, קבוצת איים סמוך לטהיטי, פורטו-ריקו, קובה, פיליפינים, איי הוואי.
הולנד- איי הודו המזרחית.
ניתן לראות כי המאה ה-20 נפתחה בשליטת המעצמות על החלק הדרומי של האוקיאנוס השקט, כל מלחמה עתידה בין המעצמות תשפיע גם על המקומות הנידחים הללו.
שקיעתה של סין: המדינה העיקרית אליה נשאו כל האימפריות את עיניהם הייתה סין. בסין היו אפשרויות כלכליות טובות לסחר והאימפריה הסינית של שושלת מנצ'ו הייתה בשקיעה באותו הזמן. המעצמות האירופאיות ניצלו את המצב הזה וזכו לזכויות סחר רבות בסין. ההשתלטות הבריטית על הונג-קונג גרמה לכך שהאירופאים השקיעו את מרצם בסחר בנמלים האלו. האירופאים היו כפופים לחוק בארצות המקור שלהם ואינם היו יכולים להישפט בסין. ספינות תותחים בריטיות או אמריקאיות הגנו עליהם. הסינים לא הטילו מס יבוא שעלה על 5% ולכן הייתה יכולת כלכלית אדירה למסחר באזור.בנוסף לחדירה מהחוף המזרחי מעצמות החלו לנגוס בשטחי סין גם מצפון ודרום. רוסיה השתלטה על שטחים בצפון. צרפת בשנות ה-80 סיפחה את הודו-סין ובריטניה את בורמה. ההשתלטויות האלו על סין עוררו רגשות לאומיים בקרב הסינים שהובילו לבסוף ל"מרד הבוקסרים" בשנת 1899 ולהפלת שושלת מנצ'ו בשנת 1911 על ידי בון יאט –סן ותנועתו הלאומית.
עלייתה של האימפריה היפאנית: בשנות ה-50 וה-60 החלו להופיע השפעות מערביות ביפאן השפעות אלו סייעו אט אט ליפאנים להכין את הקרקע ליצירת אימפריה. ב-1894 יצאה יפאן למלחמה נגד סין וניצחה אותה בגלל שהיה לה אמצעיים מערביים משוכללים יותר. היא סיפחה אליה את קוריאה, את האי פורמוזה ואת חצי-האי ליאודונג בדרום מנצ'וריה. המעצמות המערביות לא ראו בעין יפה את ההתפשטות היפאנית שהפריעה לרוסיה, גרמניה וצרפת. לחץ בין-לאומי גרם לבסוף ליפאן להחזיר את חצי-האי ליאודונג. סין ניסתה להגיב למלחמה בתהליך של מערוב האימפריה אך זה גרם לה לפתח יותר יחסי תלות באימפריות שמסביבה וכך בעצם גרמה ליותר התערבות ברחבי האימפריה.
התעוררות של הרגשות הלאומים הסינים גרמה למתיחויות בין המעצמות, דבר שהוביל בסופו של דבר למלחמת יפן רוסיה ב-1904. במלחמה זו אדון במפורט יותר מאוחר אך המסקנה העיקרית היא שמעצמות "צבעוניות" כגון יפאן יכולות לנצח מעצמות "לבנות"- רוסיה.
הידיעה שהמערוב של יפאן סייע לה לנצח במלחמה גרם למעצמות מזרחיות אחרות החלו בתהליכים לאומיים: פרס-1905, תורכיה-1908, סין- 1911.
התנגשויות קולוניאליות: המרוץ המטורף לעבר המושבות באפריקה ובמזרח הרחוק גרם לעיתים התנגשויות בין מעצמות. התנגשויות אלו באו לידי ביטוי במיוחד ב-20 השנים שלאחר ועידת ברלין ב-1884-85. יחד עם זאת, היו גם מספר פעמים של שיתופי פעולה כמו הועידה בברלין ובדיכוי "מרד הבוקסרים" בסין. קשה לומר שההתנגשויות הללו היוו גורם משמעותי בעיצוב הבריתות בין המעצמות, ונראה כי רוב החיכוכים הקולוניאלים הוסדרו עוד לפני 1914. היו גם התפתחויות בתוך אירופה, כמו חיזוק הצי הגרמני, שגרמו למתיחויות שלא היו על רקע קולוניאליזם. ניתן לראות בשישה מקרים את הסכסוכים העיקריים שבין המעצמות. יחד עם זאת, חשוב לציין שהחיכוכים במצריים-סודאן, דרא"פ ופרס היו שוליים לעומת העימותים במרוקו, בגרמניה ובמלחמת יפן-רוסיה.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
ראה גם: היסטוריה מודרנית – האימפריאליזם
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
