היסטוריה פוליטית של זמננו: יפן החל ממלחמת העולם השנייה
בתקופת מלחמת העולם השנייה יפן היא ללא ספק קיסרות תיאוקרטית-דיקטטורית. ברור שראשי הצבא שולטים ואחראים על ההחלטות לגבי המלחמה, וגם מעבר לכך, לכן קצת קשה להגיד שהקיסר שולט. חלק מההחלטות חורגות בצורה משמעותית מחוקי המלחמה – הטבח בננג'ינג. היפנים גם חרגו מכל האמנות לגבי שבויי המלחמה. יש בעיה לגבי אחריות הקיסר בנדון – כנראה שהיה מודע, ולפחות הסכים למה שהציעו לו ראשי הצבא. אגב, במצבי מלחמה הדבר מאוד שכיח – שליטים אזרחיים נוטים להסכים או להיגרר אחרי המומחים הצבאיים.
על אף שישנם מומחים צבאיים שאומרים שליפן אסור להצטרף אל מלחמת העולם השנייה – ביניהם הגנרל המבריק יממוטו – יפן כן יוצאת למלחמה. בהתחלה – סדרת הצלחות אדירות. כובשים את האוקיינוס. משתלטים על חלק גדול מסין, על הפיליפינים שהיא מדינת חסות של ארצות הברית, על הודו-סין הצרפתית, מלאיה וסינגפור שהיא מפתח להגנה הבריטית בעניין זה. גם כאן, צ'רצ'יל אשם במידת מה בכך שסינגפור לא בוצרה, אף שהיו לו מחדלים רבים בניהול הביטחון הבריטי (לא איפשר חידוש הצי והצבא הבריטי אף שחשש מגרמניה; חשב שיפן תהיה בעלת ברית נאמנה; וכו'). בסופו של דבר ההיסטוריה של המנצחים, ולכן דמותו מאוד מפוארת.
במערכה נגד בריטניה במלחמת העולם השנייה היפנים מייד הטביעו את האוניות הבריטיות, והתחילו לפלוש מזרחה לאוסטרליה, ומערבה להודו. בהודו היה פוליטיקאי מהקונרס פארטי בשם שנדרה-בוסה שהתקרב אחרי כן לציר. הקימו צבא הודו – Indian national army, לכאורה של שחרור לאומי הודי, ששיתף פעולה עם היפנים נגד הבריטים. גם סוקרנו שהיה למיסדו של אינדונזיה שיתף עימם פעולה. גם במזה"ת היו תנועות דומות – סאדאת היה בקשרים עם הציר; בעיראק. כל המדינות שהיה להם חשבון פוליטי עם אימפריות גדולות כמו צרפת, בריטניה, הולנד באינדונזיה, התנועות הלאומיות שם נטו ליצור ברית עם האויב של האויב – נאצים/פשיסטים/יפנים. לא מתוך זה שהזדהו עם האידיאולוגיה שלהם. ברית אופורטוניסטית. כך גם חאג' אמין אל-חוסיני, ואף הלח"י בא במגע עם הגרמנים.
הדרך האימפריאלית היפנית נראית כמצליחה מאוד בשנת 42, עד שהבריטים מצד אחד והאמריקאים מצד שני מתחילים להתארגן, ומתחילה מלחמה מאוד אכזרית באוקינוס השקט, בגלל צורת המלחמה של היפנים – אינדוקטרינציה עמוקה שיצרה רמות הקרבה ופטריוטיות יוצאות דופן מבחינה מערבית. מסביר הרבה קוריוזים לגבי הנכונות של היפנים להתאבד, תחת כניעה.
יצר בעיה נוראית – כי ברור שפיזית, צבאית ופוליטית בעלות הברית הלכו וסגרו על יפן. אך הניצחון היה בעלויות אדירות. באוקינאווה האמריקאים מקריבים עשרות אלפי חיילים כדי לכבוש אי קטן; ווינגייט בבורמה – הייתה מלחמה אכזרית מאוד.
בסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר נגמרת המלחמה באירופה. אז המשתנה החשוב הוא שביאלטה סטלין הבטיח לרוזוולט ולצ'רצ'יל ששלושה חודשים אחרי סיום המלחמה באירופה ברית המועצות תתקוף את יפן. הסובייקטים קיימו – הכריזו מלחמה ופלשו לצפון סין, הגיעו ממול ליפן בכוח אדיר, והתכוונו לפלוש אליה; אך אז התחילה לבצבץ המתיחות בין בעלות הברית המערביות לבין בריה"מ. לא סומכים על המערב, ולא רוצים את הפלישה ליפן. האמריקאים מצד שני לא מוכנים לשלם את המחיר של פלישה אמריקאית ליפן.
ב-45 לאמריקאים יש נשק גרעיני. הם כל הזמן מנהלים מגעים עם היפנים כדי להכניעם בלי להפציץ באטום, אך היפנים לא מוכנים להיכנע. היפנים לא היו מוכנים לוותר על הקיסר – לא הצבא, לא האליטה ולא העם.
ב-6 לאוגוסט מוטלת הפצצה הראשונה בהירושימה. שלושה ימים לאחר מכן בנגאסקי. שתי הערים היו תעשיתיות ופעילות עדיין, רצו לשלוח מסר ברור ליפנים, והמסר נקלט. ב-14 לאוגוסט יפן נכנעת.
נכנסים למו"מ, מקארת'ור מגיע ליפן. אך בתנאי שלקיסר לא יעונה כל רע. והאמריקאים מוכנים לקבל את התנאי. ישאר כקיסר יפן. השינוי יהיה, שתפקידו מבחינה פוליטית ישונה לחלוטין. האמריקאים כופים חוקה דמוקרטית מערבית שבה הקיסר, הירוהיקו, ספק פושע מלחמה, מושאר בתפקידו, אך הופך לשליט קונסטיטוציוני נטול סמכויות פוליטיות. מבטלים את מעמדו כאל. מגננון הלגיטימיות התרבותי-דתי משנה את צורתו.
מקימים פרלמנט ביקמרלי. מתחילה במדינה שאין בה כלל מסורת דמוקרטית אמיתית, להתנהל דמוקרטיה תחת חסות וכיבוש אמריקאי.
לאחר מלחמת העולם השנייה האמריקאים, ובעלות הברית, מנהלים עוד מהלך פוליטי מאוד חשוב כדי לייצב את הדמוקרטיה היפנית: משפטי טוקיו. במקביל למשפטי נירנברג. האליטה הצבאית מובאת למשפט. מתוכם, שבעת ראשי הצבא (בעיקר) מוצאים להורג, ואחרים נשלחים לתקופות מאסר ארוכות. למעשה, מה שעשו כפי שבגרמניה – כרתו את הראש של האליטה הפוליטית האוטוריטארית הקודמת, ועשו לה תהליך דה-לגיטימציה במשפט ציבורי, שכולם יבינו שהם ביצעו פשעים נגד האנושות. תהליך חוקתי מערבי כדי להנחיל משהו למערכת הפוליטית היפנית.
בשנים הראשונות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מנצחת בבחירות. מכיוון שמאוד קשה לנהל את המדינה, כי היא הרוסה לחלוטין (אף שהסדר הפנימי החברתי עדיין מתקיים) ואחרי כן השמרנים עולים לשלטון. ב-56, כשיפן כבר עצמאית לגמרי, ישנו איחוד של מפלגות ומוקמת המפלגה הליברל-דמוקרטית, ששלטה ברצף עד ימינו.
דמוקרטיה שאין בה חילופי שלטון היא בעייתית. אחת הבעיות בה היא השחיתות. דמוקרטיה מערבית עם מידות רבות של שחיתות במערכת הפוליטית. היו סקנדלים רבים ואנשים סולקו מהמערכת, אך עקרונית המערכת הדמוקרטית תפקדה – החלפת ראשי ממשלה, בחירות וכו'. אטוימה – ראש המפלגה שהחליפה את המפלגה הליברל-דמוקרטית אחרי 54 שנים.
בחוק היפנית ישנו סעיף יוצא דופן – ס' 9 – אוסר על יפן לצאת למלחמה. הצבא היפני נקרא כצבא הגנה. למעשה אסטרטגית מי שמגן על יפן הוא ארה"ב.
ליפנים יש אף בעיות עם קוריאה, עם סינים, בריה"מ לשעבר – כל אלה נובעות מהדרך האימפריאלית ומה שעשו עד מלחמת העולם השנייה. הבעיות הללו אינן פתורות, ובכל זאת הם ויתרו למעשה על צבא לטובת האמריקאים.
המאפיין השני של הדמוקרטיה היפנית: שימוש במבנים היסטוריים-טבעיים לחברה היפנית- המשמעת, ההיררכיה הנוקשה – לטובת מטרות כלכליות במקום צבאיות. במקום לנהל מלחמות צבאיות, ניהלו מלחמה כלכלית. לשם הלכה כל הכוונת האנרגיה הלאומית של יפן – "כיבושי שווקים". בכמה עשורים הכלכלה היפנית גדלה ב-10% כל שנה. הפכו לאחת המעצמות הכלכליות הגדולות בעולם.
הפוליטיקה מאוד פרסונליסטית (ולא מפלגתית) – עובד על האחריות האישית של רה"מ, שר האוצר וכו'.
דבר מענין נוסף – אומנם בעלי שוק חופשי לחלוטין, אך סיבסדו את המחקר, הייצוא, הקמת המפעלים, וזה חלק מההסבר ללמה המערכת הכלכלית היפנית התפתחה מהר כל כך.
