היסטוריה פוליטית של זמננו: המהפכה הסינית
המהפכה הסינית
סין כבר עברה את מרד הבוקסרים ואת המלחמה עם יפן. סון יה-צן עומד בראש תנועה לאומית שמבקשת להחזיר את סין לגדולתה. מנסה להחיל מספר עקרונות: העקרון הראשון היה לאומיות סינית, שסינית תחזור להיות עצמאית, ולא אחד שמושפלת על ידי המערב ובעיקר יפן. העיקרון השני: דמוקרטיה. כמו שראה בלימודיו בארה"ב ובריטניה. העיקרון השלישי: מדיניות כלכלית-חברתית סוציאליסטית, כמו שראה בלייבור והסוציאל-דמוקרטיה באירופה, שאיכשהו תתקוף את בעיות העוני הנוראי של סין.
סון יה-צן לא יכל לארגן מפלגה כי לא הייתה תשתית לכך ולא תרבות פוליטית לכך. אנשים לא ידעו קרוא וכתוב, כמעט אין תקשורת. לכן מארגנים מה שקוראים בחברות מסורתיות אגודות סתר, גם מכיוון שהשלטון מדכא אותן. היא מנסה לארגן הפגנות, שביתות, מרידות, עד שבסוף 1911, לאחר מותו של הקיסר, מותה של הפילגש של הקיסר צו-שי, ואחרי שמינו את הקיסר החדש כשהיה בין שנתיים, ולמעשה אין מבנה שלטוני מתפקד – מה שקורה הוא תהליך של פיצוץ כלפי פנים. כל מיני קבוצות פוליטיות שקשורות איכשהו לאידיאולוגיה של המערב, אך האימפריה עצמה למעשה כבר לא מתפקדת, וזה מוביל להתמוטטותה (לא איזה מהפכה ענקית מבפנים). מקימים ביום הראשון ב-1912 את הרפובליקה של סין.
מה המשמעות של הרפובליקה, שהנהגתה ישבה בננג'ין (במקום בביג'ין)? מיליוני הסינים כלל לא ידעו שהדברים הללו קורים. היה ברור שהפוליטיקה החדשה תהיה פוליטיקה של כוח – כי המבנה המוסדי התמוטט, ואז ברור שמי שישלוט הם אנשים שיש להם כוח בידיים, שיהיו כמו גרסה מודרנית של פיאודליזם – war lords, ושולטים ביחס ישיר לגודל הצבא שהצליחו לגייס. הדבר הוכיח את עצמו. אומנם סון יה-צן נבחר ברוב קולות באסיפה שלא ברור מה הלגיטימיות שלה. אולם הגנרל של הצבא באיזור בייג'ין השתלט על האיזור וניסה לייצב שלטון שם, הכתיר את עצמו לנשיא. בשלב הבא – הבינו שהשיטה המוסדית הייתה המערכת הקונפוציאנית ההיררכית הקשוחה – ניסה לשקם זאת, אך הבין שכדי לעשות זאת צריך ראש מערכת, ולכן מינה את עצמו לקיסר (וואי שי-קי).
אומנם, הייתה תסיסה רבה ואדוני המלחמה האחרים לא הסכימו לקבל זאת, והורידו אותו למעמד של נשיא הרפובליקה. אז היה לו מזל והוא מת, וסין התפרקה. התפרקה על פי העיקרון של אדוני מלחמה שהם פיאודלים שמגייסים צבאות, והבעיה המרכזית שלהם היא איך לקיים את הצבאות. צריך אדמיניסטרציה מרכזית, מוסדות בשביל לנהל את הצבא, ובעיקר אפשרות לגייס מיסים. אולם שיטת המכסים – גביית המיסים המרכזית המתפקדת – הייתה בידי הבריטים, והם לא הסכימו לשתף פעולה איתם. הם היו נגד יפן ובצד של הבריטים, והבריטים באמצע מלחמת העולם השנייה לא נתנו למערכת המיסים להתמוטט כדי לא לתת עדיפות לאף אחד.
כך המדינה התנהלה בצורה קלוקלת: כי בשיטה כזאת של צבאות היה ברור שבשלב מסוים יתחילו לקחת את העודפים החקלאיים בכוח. בגלל שאף פעם לא ברור מהו עודף היבול, התחיל להיות רעב קשה במדינה ואנדרלמוסיה. ככל שהסקטור החלקאי נלחץ יותר, הצבאות לחצו עליהם יותר חזק, ונוצר מעגל קסמים שלילי מאוד, תמונה די דומה לתמונה שהייתה באירופה במלחמת 30 השנה. מדינה שהולכת ומתפרקת.
אז סון יה-צן שהיה בעל תבונה פוליטית ומחובר לאליטות אחרות, החל לארגן מפלגה ומוסדות בנוסח מודרני. היא תיקרא וומינטן. מעין מפלגה לאומית דמוקרטית וסוציאליסטית. ביקש עזרה מארה"ב ולא קיבל, ולבסוף פנה לברית המועצות של סטלין וקיבל ממנה עזרה. שלחו שני אנשי מפתח, שהיו אנשי קומינטרן, של האינטרנציונאל השלישי, כלומר אנשי מודיעין של ברית המועצות.
אחד מהם היה בורודין. הוא היה אחרי ללמד את אנשי הוומינטן איך להקים מפלגה מודרנית נוסח ברית המועצות בקנה מידה של סין (יותר גדול). שלחו איש נוסף – גלן, בליכר, שהיה איש צבא, קולונל שאירגן את הזרוע הצבאית של הוומינטן, כי היו חייבם כלים כאשר המשחק מסביב היה של כוח. לצבא קראו וומינצ'ין – הצבא של הוומינטן, הצבא הלאומי הסיני. הדבר המופלא בכך – הסוכנים הסובייטים הצליחו לסדר מפלגה כל כך רחבה, שקיבלה את העובדה שאנשים יכולו להיות גם במפלגה הקומוניסטית הסינית, וגם בוומינטן. כל האנשים שעשו את המהפכה הסינית בשלב מסוים, היו חברים בוומינטן (תחילת שנות ה-20). אלו הן שנים קריטיות, שבהן התארגנה הממשלה של הוומינטן שתחליף את הקיסרות, המפלגה לאומית הסינית.
צ'ן קיי-שה, שעם השנים הפך להיות מנהיגה של סין הלאומית, היה איש בעל השכלה, אך אומן כקצין בברית המועצות וגם ביפן. השכלה צבאית רחבה. הפך למפקד של הוומינצ'ין, הצבא הלאומי הסיני, והפך למעשה ליורשו של סו ין-סן. תמיד מוקד הכוח נשאר בכוח הצבאי, למרות קיומה של המפלגה. הקומוניסטים הלכו יחד צ'ן קיי-שה, כל עוד (הוא כלל לא היה קומוניסט) לא גילה עוינות פעילה כלפיהם. הקומוניצ'ין הפך להיות יותר ויותר יעיל, באימון הסובייטים. היה להם נשק סובייטי מודרני. הכסף שגלן היה מקבל על הנשק היה מועבר לבורודין, והוא היה משקיע אותו במפלגה הקומוניסטית, שהתפתחה במקביל. זאת עד שבהתקדמות נגד אדוני המלחמה הגיעו לשנגחאי, ב-26. כדי להשתלט עליה נוצרה הבעיה שבגללה סטלין לא תמך בצ'ין קיי שה- סבר שאין פרולטריון בסין ושאי אפשר ליצור שם מהפכה. דווקא בשנגחאי היה תיעוש וכמות מסויימת של פועלים, אך מה שקרה הוא שכדי להיכנס לעיר (שוב פעם, הקומניצ'ין היה צריך אנשי עסקים גדולים סינים כדי לממן את עצמו) – אנשי העסקים הללו הסכימו לממן את הצבא והמפלגה בתנאי שידכא את ארגוני הפועלים, שהיו קומוניסטים. שם נוצרה התנגשות בין החלק הלאומי של הקומינטן ברשות צ'ן קיי-שה, לבין הקומוניסטים. הרומן והחברות המשותפת נגרמו, ומכאן יש סדרה של מרידות של הקומוניסטים נגד השלטון של צ'ן קיי שה, שבינתיים מצליח להשתלט פחות או יותר על כל שטח סין. מ-1911 עד 49 לא היה שום שלטון מרכזי והייתה מלחמת אזרחים, ולא היה אף מנהיג ששלט על כל סין. גם שצ'ן קיי שה הצליח לייצב את השלטון, הוא לא הצליח להשתלט על הקומוניסטים. כל פעם שניסו לחסלם (אף שהיו באיזורים מרוחקים) לא מצליחים לחסל אותם, והמרידות הקומוניסטיות ממשיכות להטריד את השלטון המרכזי והופכת לאחת משתי הבעיות המרכזיות, בנוסף ליפנים במנצ'וריה.
היפנים כל הזמן צופים על התמונה הזאת, ושמחים מאוד לגבי מה שקורה בין הצדדים, הסכסוכים והפילוגים. הם מנצלים את ההזדמנות כדי לחסל את אדון המלחמה של מנצ'וריה. היפנים מצליחים לעשות עוד דבר: מנתקים את חלק מנצ'וריה מסין ובשנות ה-30 הם מקימים שם מדינה שהיא למעשה לווין של יפן, ובראשה יעמידו את הקיסר האחרון של סין שבשנות ה-30 היה כבר נער צעיר. הוכתר שם כראש מדינת המנצ'וקו וניתקו את החלק הזה מסין.
חלק אחר נותק מסיבות שושלתיות ואחרי כן אידיאולוגיות – מונגוליה. זוהי פרשה מופלאה שבה שושלת מלכותית משליטה שלטון קומוניסטי, והקומוניסטים-סטלין – נותנים להם להמשיך לשלוט כי הם משרתים את הרעיון של הקומוניזם, שמחליש את סין כמדינה גדולה. בשנות ה-30-32 מנסים להעמיק את הקומוניזם על ידי שרוש הדת. הבודהיזם זה לא בדיוק דת, אך יש בודהיזם למאיסטי, שקיים גם במונגוליה (ובטיבט). חיסלו שם את הבודהיזם הלמאיסטי וגרמו שם להגירה אדירה של אנשים לסין, ומונגוליה יצאה לדרך כמדינה קומוניסטית.
המדינות הקומוניסטיות ממשיכות בעיקר בדרום סין, וכל הזמן הקוומינטן מנסים לדכא אותם. 34 – פורץ מרד גדול, וצ'ן קיי-צ'ה מחליט לשים לזה סוף. הוא שולח צבא גדול שמצליח כמעט לחסל אותם ('הצבא האדום הסיני').
הצבא האדום הסיני – יש להסביר אותו על רקע מאו צה-דונג, שלא קיבל את העקרונות של מרקס ולנין. הוא לא האמין במהפכה שתבוא מתוך התפתחות תעשייתית. הוא אמר שלמעשה המהפכה לא תקרה מהמרכז לפריפיריה, אלא להפך. צריך לגייס את האוכלוסיות החקלאיות. אך אליה וקוץ בה – החקלאיות הן מקור הפרנסה של כל צבא, כולל הצבא האדום. לכן השאלה איך נוהגים בהן, כשצריך לפרנס את הצבא – ומי יהיו החיילים בצבא הזה אם צריך לספק אוכל? לכן התמקד בשוליים של החברה – פושעים וכו', אנשים שלא ממש חלק מהחברה התקבלו על ידי הקומוניסטים כקורבנות של השיטה הקודמת, מגייסים אותם, מעבירים אותם אינדוקטרינציה ומלמדים אותם ללחום. מלמדים אותם קומוניזם, ומלחמה תוך תנועה. מצליחים לגייס הרבה מאוד כפריים, כי הם אינם שודדים אותם. ההוראה הייתה להתייחסם אליהם בכבוד ובאורך רוח, לשלם על מה שלוקחים, לבקש את עזרתם. הם רצו להראות שהם לא כמו הצבאות האחרים, והדבר הזה עבד.
אז ב-34 יש למאו צה-דונג ולצו'-טה (המפקד הצבאי) צבא של 90 אלף איש בערך. בא צבא גדול יותר של הקומוניצ'ין, והם לא מצליחים להכניע אותם, הולכים לתוך סין במה שנקרא "המצעד הגדול" – על גבי 10 אלפים קילומטר. איבדו חצי מהכוח, אבל לבסוף הגיעו לשן-סי, צפון סין, באיזור נידח וקשה מאוד, יותר מ-40 אלף איש שהיה כוח לוחם שמסוגל לנוע ובעל אתוס לוחמני ממדרגה ראשונה, שקשה מאוד להילחם נגדו. הניסיון של צ'ן קיי-שה לחסל אותם פשוט נכשל. ב-36 כל הכפריים בסין, במוקדם או במאוחר, יודעים שיש צבא מהפכני שמתנהג אחרת, שמייצג אידיאלים אחרים ויודע להילחם, ואינו מנצל אותם, ונמצא איפשהו בסין. הם זרעו את זרעי המהפכה הסינית או מלחמת האזרחים האחרונה.
