היסטוריה פוליטית של זמננו: ברה"מ לאחר מלחמת העולם השנייה
בסוף מלחמת העולם השנייה ברה"מ השתמשה בכ-7 מליון חיילים בחזית הגרמנית. הגרמנים הציבו 80% מהכוח שלהם כדי להילחם נגד הרוסים במזרח. הדבר חשוב מאוד לפוליטיקה שלאחר מכן: ברור שעיקר המלחמה התנהלה במזרח ביניהם, וברור שמי שכבש את ברלין גם היו הסובייטים, ולא המערב. לכאורה ברית המועצות היא זו שבסוף הוציאה את גרמניה ממלחמת העולם השנייה. התוצאה היא שסטלין יכול להציג בפני עמו, ולפני כל העולם, את הניצחון במלחמת העולם השנייה, בעיקר כניצחון סובייטי. זה אומר, ניצחון אישי של סטלין למרות כל טעויותיו, ניצחון של הקומוניזם – כאילו האידיאולוגיה שרדה את הניסיון הפשיסטי לחסל אותה, וניצחון של ברית המועצות. הדבר הקרין על כל העולם – כולל על ישראל. כשסטלין מת ב-53 היו הרבה אנשים שבכו על מות "שמש העמים".
כלומר, ברית המועצות יוצאת מצד אחד הרוסה (בעיקר החלק המפותח, המערבי), עם צבא מאוד גדול, שבמקום לשבת בגבולות ברית המועצות של אוגוסט 39, האימפריה הרוסית המוקטנת, יושב בברלין ובליבה של אירופה. צבא שכבש את כל אירופה המזרחית. נכון שישנם הסכמים, אך זהו צבא אדיר שנמצא בלב אירופה, עם כל המשמעויות של הדבר.
כלכלית, תהליכי שיקום שמתחילים מהרמה המאוד נמוכה, הזינוק לאחריהם מאוד מהיר. זה מה שקורה בברית המועצות הוא ניסיון לעשות זאת, יחד עם המדינות הכבושות שהתעשיה שלהם מועברת לרוסיה.
בגלל המלחמה העבירו חלק מהתעשיות והאוכלוסיות למזרח (מעבר לאורלים), כלומר הלכו ושינו את מרכז הכובד של האימפריה הרוסית למשהו יותר מאוזן. יצרו בכך בעיה פוליטית: לא ידעו שברית המועצות תתפרק, והכניסו אוכלוסיות רוסיות בהרבה מדינות במזרח אסיה (קיימות שם עד היום).
דבר נוסף שעשו ביחד עם העברת האוכלוסיות – קביעתן. סטלין עשה את מה שהכרחי לתהליך הקולקטיביזציה, וקיבע את הסטטוס של האנשים על ידי מסמכים של הממשלה שקבעו איפה בדיוק אתה גר ואיפה אתה יכול לזוז. הדבר איפשר איזונים דמוגרפיים שונים ממה שהיה קודם (הפספורט המפורסם). הם המשיכו להשתמש במדיניות הזו שלא לצרכי קולקטיביזציה, לצורך העברת אוכלוסיות שנחשבו ללא בטוחות למזרח – לא העברה לגולאגים, אלא העבר של אוכלוסיות כדוגמת המוסלמיות של הקווקז למזרח, כי השלטון היו בטוחים שכשהגרמנים יתקרבו הם ישתפו איתם פעולה (כי היו נגד מוסקבה, הרוסים וברית המועצות). עשו זאת גם עם אוכלוסיות אוקראיניות – ניסיון הנדסי חברתי בקנה מידה שההיסטוריה לא ידעה, לפי הצרכים של השלטון המרכזי. עד אז איש לא חשב לעשות זאת. לא פלא שאורוול כתב באותן שנים, לנוכח כוחו של הקומוניזם
עולה השאלה – איך אפשר לקיים את המדינה הזאת כשכולם סובלים? התשובה היא שסקטורים מסויימים נהנו מכך, בעיקר אלה שהיו בתוך וסביב המפלגה, שנהנו מאותה המהפכה. בהיותם בעלי משאבים רחבים יותר ומשכילים יותר, הם יכלו לעזור לשלטון לקבל לגיטימציה וליצור תעמולה פוליטית. (שוסטקוביץ' ואיזנשטיין למשל). השתמשו בבלט, בספרות, כדי להאדיר את סטלין והשלטון המרכזי – משהו שבמידה מסוימת איזן את הסבל. מה שנראה קטסטרופלי כניסיון חברתי בכל זאת עובד, ועומד במלחמה נוראית (למרות ששינה את הכיוון – השתמשו בלאומיות הרוסית, בדת וכו').
אחרי מלחמת העולם השנייה, כל התיאוריה של סוציאליזם במדינה אחת אינה קיימת, ולא בגלל שסטלין לא עשה את התפנית – כי סטלין לא היה אידיאולוג גדול – מה שקרה הוא שהמאורעות ההיסטוריים הביאו את ברית המועצות למקום שלא צפו מראש. אז יש השלטה של הכוחות הקומוניסטים בכל אירופה, על בסיס הכוחות הקומוניסטים המקומיים, באמצעות אוטונומיה תרבותית והצהרה שכאילו מכבדים את התרבות המקומית – אך הכול היה בשליטה קומוניסטית בעזרת הצבא האדום והקומוניסטים המקומיים.
ההפתעה הגדולה ביותר לסטלין הייתה המהפכה בסין – כי לתפיסתו מה שמאו עשה הייה בלתי אפשרי. למעשה מדיניות של סטלין הייתה אנטי-מאו עד 49, הוא לא האמין שקומוניסט בסין יכול לעשות מהפכה. הוא הסתכל על המצב בסין, וחשב שאין סיכוי לעשות מהפכה – כי נמצאים בדרגת התפתחות מסוימת. אז מצאו עצמם לא רק עם סין בסל הקומוניסטי, אלא גם עם קוריאה ווייטנם. התחילו להיות התפשטויות באסיה שהם לא חשבו עליהם.
סטליניזם הוא שם תואר שלילי. אלה שהתנגדו להתפלגויות אחרי מות סטלין נשארו סטליניסטים וחוץ מהם כמעט אף אחד. יחד איתם יש מועדון משונה של דיקטטורים בקוריאה למשל, שהיו חסידי סטלין ושיטותיו, ובצורה משונה גם סין אחרי מותו של סטלין – כי סטלין תמך מנקודה מסויימת בסין ואף עזר להם להילחם בקוראיה. מאו צה-דונג הוקיר אותו על זה. בברית המועצות בשלב מסוים הייתה דה-סטליניזציה.
מלחמת החורף – 39, ברית המועצות-פינלנד.
ברברוסה קיסר גרמני בימי הביניים שהגרמנים לקחו את שמו כדי לכנות את המבצע של הפלישה לברית המועצות ב-1941 (יוני).
כניעת גרמניה והקרב על ברלין. היה קרב קשה ואכזרי.
ועידת ילטה – הועידה הגדולה האחרונה של מנצחי (יש פוטסצדאם אחר כך) שם נקבעת החלוקה של אירופה.
קומינטרן – בה להחליף את האינטרנציונאל השלישי. ברית המועצות הפכה למעצמה גרעינית ב-1949.
יוגוסלביה הייתה המדינה היחידה במזרח אירופה שלא שוחררה על ידי הצבא האדום. המלחמה שם נערכה על ידי החזית האנטי-פשיסטית היוגוסלבית, מי שעמדה בראשה היו מקומיים שונים, ששחררו את המדינה לא רק בכוח עצמי, אלא גם היו צבא חזק ובעל התנגדות חזקה ביותר נגד הגרמנים. לא שהייתה להם דרך תיאורטית שונה מלכתחילה, אלא שהיו קנאים לעצמאותם. זאת לא מסיבות לאומיות – יוגוסלביה אינה אחידה לאומית – אלא שהם לא היו מוכנים ללכת בדרך של סטלין ולקבל את חסותם של סטלין והסובייטים על יוגוסלביה. כנראה שלא היו מוכנים להשתתף במלחמה הקרה אם תהפוך לחמה. אז נוצר מתח בןי סטלין לטיטו, ונוצר איום של פלישה סובייקטית ליוגוסלביה ב-49. התגובה של היוגוסלבים הייתה להוציא יחידות להרים ולנהל משם מלחמת גרילה, ולאיים על הסובייקטים שיגמרו כמו הגרמנים. מאז הם נפרדו, וטיטו למעשה הפך לאחד ממנהיגי העולם השלישי – גוש המדינות שלא הזדהו עם המערב או עם רוסיה. טיטו שימש לסטלין כדי להראות מהן הסיעות הקומוניסטיות. לנין אסר את המפלגות האחרות, ואחר כך בתוך הקומוניזם הוא אסר את הסיעות השונות, היה צריך לעשות רק מה שהפוליטביורו מצווה. הסיפור הזה של הסיעתיות, ושל חשיבה אחרת בתוך התנועה הקומוניסטית נמחק בתוך ברית המועצות, ואז טיטו לא יכל להיות חלק מהמחנה. גם הפדרליזם של יוגוסלביה היה מסוכן מדי בשביל ברית המועצות.
סטלין תמך בהקמת מדינת ישראל. בהתחלה היחסים היו טובים. העסקה הצ'כית, בלעדיה מצבנו ב-48 היה בכי רע. הסיבות של סטלין היו אנטי-אימפריאליזם, וסיבות שונות אחרות. אך העסק לא החזיק מעמד, ואומנם הכירו בישראל מיד, אך היחסים התקלקלו סביב פרשת קוריאה וכו'. אז קרו שני דברים בברית המועצות: עלה גל אנטי-ישראלי וציוני בשנות ה-50, התבטא במשפטים נגד אינטלקטואלים ובעיקר משפט הרופאים. טענו שבגלל שרופאים שונים של הקרמלין היו יהודים, הם עשו קשר ממניעים לאומיים-יהודיים לרצוח את הנהגת ברית המועצות, החל מסטלין. הוציאו אותם להורג, וזו הייתה ממש עלילת דם. לא הייתה שאלה רק עם ישראל והציונות, אלא שסטלין השתמש בכך כדי להתחיל בגל טיהורים חדש. ברור שהייתה אנטישמיות רבה, אך היא מצד שני הייתה המדינה כמעט היחידה שהצילה הרבה מאוד יהודים וקיבלה פליטים יהודים, ועשתה זאת בשעתה הקשה ביותר (לא היה אוכל לאזרחים).
המפלגות הקומוניסטיות במזרח אירופה גם הן טוהרו מיהודים אחרי כן. אז סטלין מת. סביב מותו כמובן יש תיאוריות וקונספירציות. הדבר המעניין הוא שהיה מבנה מוסדי, אך לא היה יורש ברור. האיש השני היה מלנקוב, אך לבסוף מי שלבסוף השתלט על המפלגה היה ניקיטה חרושצ'וב. בועידה ה-20 של הועידה הקומוניסטית יצא נגד סטלין וגילה לכאורה לאנשי המפלגה את פשעי סטלין.
הידיעות על הועידה ה-20 הגיעו למערב דרך ישראל. היה איש ביון פולני שהעביר מידע – היה ספרן בספרייה באוניברסיטה העברית, והעביר את הידיעות לבן-גוריון. בן גוריון השתמש בצורה מאוד נבונה כדי לתקן את היחסים עם ארצות הברית שלא היו אז כל כך טובים. ככה נודע במערב על כל עניין פשעי סטלין.
