סיכום: חיים זנדברג \ מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט-ציונות: מבוא
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
טענה שכיחה, בהקשר לסתירה בין מהותה היהודית של מדינת ישראל לזו הדמוקרטית נוגעת למשטר המקרקעין בישראל.
הטענה מורכבת משתי טענות משנה:
- משאבי המקרקעין בישראל מוקצים באופן מפלה (הערבים לא נהנים מהם בשיעור שהם זכאים לו ע"פ צורכיהם ומשקלם באוכלוסייה).
- מדינת ישראל עצמה קמה על מקרקעין שהיו שייכים לפרטים ערביים, ובכך נהגה באופן לא מוסרי כלפי המיעוט הערבי.
גם הטענה השניה הינה דיכוטומית וניתן להבחין בה בין שני ניואנסים שחדרו לשיח האקדמי: הראשון מדבר על תופעה גורפת של נישול הפלאחים הערבים ע"י המפעל הציוני עוד בטרם הקמת המדינה, בין השאר ע"י רכישת הקרקעות, והניואנס השני מדבר כבר על "ניכוס" קרקעות מבעלות הערבית ע"י המדינה עצמה לאחר הקמתה.
הנחת העבודה הינה כאמור שמהלך ניכוס הקרקעות ע"י ישראל הנו פסול. מדובר, כך ע"פ הגישה, בלקיחת קרקעות בעלות אוריינטציה ערבית שבמהלך "אתנוקרטי" הפכו למשאב יהודי. המחזיקים בטענה טוענים ש17 מיליון דונם, שהם כ 80% משטח המדינה כיום, הועברו לשליטה יהודית בתהליך זה.
נהוג לחלק את השטח המנוכס ל3 דבוקות עיקריות:
- הדבוקה הראשונה כולל את קרקעות הפליטים ועוד כ 50% מקרקעות הערבים שנשארו בישראל.
- מקרקעין שהופקעו ע"י המדינה תוך שימוש בסמכויות הפקעה מכוח פקודת הקרקעות (ההנחה היא שעיקר הקרקע היא קרקע ערבית)
- מקרקעין שנרשמו ע"ש מד"י בתהליך הסדרת הזכויות במקרקעין ושהיו ראויים, ע"פ גישה זו, להירשם ע"ש בעליהם הערבים. (בעיקר שטחי מרעה נרחבים בנגב ובגליל).
זנדברג מאתר קשיים באומדן לעיל שמבוססת על הנחות כלליות שלא אומתו.
למשל הנקיבה במספר הזה, 17 מיליון דונם, מסתמכת על הנחה לפי 12 מיליון דונם שהיו מקרקעין בלתי מוסדרים מסוג "מוואת" (קרקע בשימוש ציבורי) היו בשימוש ערבי.
נקודה נוספת קשורה בהנחה לפיה כל הקרקע שהופקעה לטובת המדינה היא למעשה קרקע בבעלות יהודית.
זנדברג מציין שמטרתו בחיבור זה לבחון את הנחות המוצא של הטענות לעיל ולהוכיח כי מדובר בהנחות השוללות את הציונות, ועיקרן שארץ ישראל היא כולה מרחב ערבי שאין ליישבה ביהודים. טענת הכינוס לא מוכיחה את הטענה האנטי ציונית אלא נוצרה על ידה. בפועל מדובר בעניין ערכי לחלוטין לגבי צדקת קיומה של הציונות.
זנדברג מסייג ואומר שאיננו טוען שאין אפליה כלל של המיעוט הערבי, אך שאפליה זו נובעת מהקצאה חסרה של משאבי קרקע לטובת הציבור הערבי ולא מתהליך כולל של ניכוס.
יותר מכך, טענת הניכוס והעמדה הפוליטית שמזינה אותה מסיטה את מוקד הדיון הציבורי מן השאלה החברתית-כלכלית האמיתית והיא מהו היקף האפליה המדוייק וכיצד יש לתקנו.
השאלה האחרונה קלה יותר להתמודדות כי פתרונה טמון בויכוח לגבי גודל המשאבים שיש להקצות ולא בעצם הלגיטימיות של קרקעות המוקצות גם ליהודים, ובנוסף, נטילת רכוש נתפסת כחמורה יותר מאי הקצאתו.
כך גם בעוד ניכוס ונישול פוגעים בזכות אלמנטרית – זכות הקניין – הרי שהקצאה לא הוגנת מבוססת על צדק חלוקתי ושוויון. הטוען לאי הקצאה נשאר במתחם הנורמטיבי הזה, שהוא פחות חמור.
בכל אופן, זנדברג רושם מה הוא מתכוון לעשות (לא יודע אם הוא באמת הגשים זאת): ראשית להסביר שההבדלים בהשקפת עולם מדינית הם הגורמים לתפיסות שונות של מרחבי מקרקעין בישראל.
אח"כ, בחלק השני, להסביר כיצד הטענות על ניכוס בעצם כושלות וכיצד הניסיון לטעון
לא-סימטריה ביחס המקרקעין שבידי מיעוטים לבין שיער המיעוטים באוכלוסייה בעצם מביא לאפליה, ובהמשך המאמר הוא מתכוון להיכנס ולשלול את כל הקונסטרוקציה לעיל ע"י טיעונים שונים ומשונים, בעיקר ע"י תקיפת הנחות המוצא שלה.
חיים זנדברג, מקרקעי ישראל – ציונות ופוסט-ציונות (מכון סאקר, 2007), עמ' 15-22 (מבוא), 25-35 (פרק א), 37-49 (פרק ב') 149-151 (אפילוג)
