פסק הדין נגד ריצתו של מרזל לכנסת
א"ב 11280/0ל2 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' ח"כ טיבי, פ"ד נד(4) 1, פסקאות 62-83 לפסק דינו של הנשיא ברק.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
מדובר בערעור על החלטת ועדת הבחירות לכנסת השש-עשרה שלא לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל לכנסת כחלק מרשימת 'חרות'. יו"ר הועדה, השופט חשין, סבר שיש לפסול את מרזל אישית מהמרוץ לכנסת, אולם ועדת הבחירות החליטה לאפשר את התמודדותו. על החלטה זו של הועדה ערערו ח"כ פינס וכן היועמ"ש (באמצעות טליה ששון), שסברו שיש לפסול את מרזל בשל דעותיו הגזעניות והשתייכותו לכך, בעילות שבס' 7א לחוק-יסוד: הכנסת בעילות של שלילת אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל ובשל גזענות.
בפסקאות הנדונות, הנשיא ברק סוקר את המידע שיש נגד מרזל הקושר אותו לתנועת כך שהוכרזה כארגון טרור, ולביטויים גזעניים ואנטי-דמוקרטיים שהשמיע. מאידך, מובאים הצהרותיו של מרזל, שטען בפני הוועדה שהוא חזר בו מעמדותיו הישנות וכעת הוא מקבל על עצמו את מגבלות הדמוקרטיה ואינו גזען כלפי כל הערבים (אלא רק אלו שרוצים לפגוע בנו).
הנשיא ברק פוסק שאילו השאלה הייתה אם אנו מאמינים למרזל או לא, כנראה שהיה מצטרף לחשין וקובע שיש לפסול את מועמדותו של מרזל, אולם זו לא השאלה. כשבית המשפט העליון יושב בערעור על ועדת הבחירות, הוא אינו שוקל את שיקולי הוועדה מחדש, אלא רק בודק אם אלו החליטו במתחם הסבירות. לדידו, בית המשפט צריך להעדיף את עמדת ועדת הבחירות מכמה סיבות:
ראשית, היא ועדה מעין-שיפוטית שבוחנת את הראיות ומתרשמת ישירות מהם, בשונה מהעליון כערכאת ערעור שאינו שומע עדויות.
שנית, החלטה לאפשר התמודדות של מועמד יש לבקר יותר בצמצום מאשר החלטה לפסול מועמד, כי החלטה כזו, שמתקבלת על-ידי ועדה שהיא "כנסת זוטא" צריכה להגן על זכות המיעוט להתמודד בשוק הדעות החופשי. לכן, ביטול החלטה של ועדת הבחירות לאפשר למישהו להתמודד יותר חמורה מאשר ביטול החלטה לפסול מועמד.
שלישית, יש לתת משקל מיוחד להצהרה ותצהיר של מועמד שמצהיר ששינה את דרכיו מכאן ולהבא. אמנם זה לא שיקול יחיד, והצהרתו תיבחן לאור נתונים אחרים, אך צריך להתחשב בה.
