מושג הסמכות במחשבה המדינית היהודית

מושג הסמכות במחשבה המדינית היהודית

מחשבה מדינית יהודית – סיכומים

נדון ב-3 סוגיות עיקריות בנושא הסמכות

• יעודה של הסמכות (מטרתה)
• מקור הסמכות.
• אופייה של הסמכות – איזה סוג של פעילות היא מקיימת
• נדון בתפיסה המקראית => ספרות תנאית => ימי הביניים

ייעודה של הסמכות

• ·         הרמב"ם ב' מ' – תפקידה של הסמכות היא למזג בין הקצוות. למנוע.  – היבט נגטיבי
• ג' כ"ז – צורת מנהיגות שתפקידה להעצים את הפוליס כדי להגיע לתכלית. תיקון הגוף כדי לאפשר תיקון הנפש. היבט פוזיטיבי

מקור הסמכות

• מקור ז' – תלמוד בבלי + פירוש הרשב"א: נבוכדרצר, אחשוורש ונבוכדנצר מלכו בתחתונים, שלמה מלך בעליונים. הסמכות שלהם – פוליטית (מלחמות בין אחד לשני). סמכות שלמה – נובעת כתוצאה מהיותו בקיא ברזי עליון (במטאפיזיס, ולא רק בפיסיס) מתוך כך יש לך לגיטימציה לשלוט בתחתון.
• האם מקור הסמכות היא מריבונו של עולם או מהעם?

מקור הסמכות ע"פ התנ"ך – על פי בובר:

• 5 טיפוסי סמכות שההבדל בניהם הוא לא רק במידת הקשר בין האדם לאלוהיו, אלא כיצד הדבר משפיע על הקשר בין האדם לעמו. טענת בובר: דו שיח מיוחד בין הסמכות לבין אלוהיו המשפיע על השיח בין המנהיג לציבורו.

1. אבות: אין להם ציבור. דיאלוג עם אלוהים.
2. מנהיגים (משה, יהושוע): יש להם ציבור. דו-שיח שונה במהותו מהאדם לבין האל. מנהיגות פוליטית. תפקיד הכנסתם לארץ ישראל – מעבירים את העם ממצב פוליטי אחד למצב פוליטי אחר.
3. 3.       שופטים:

א.      ממלאים פונקציה ברורה – כרונולוגיה: חטא דתי -> פורענות פוליטית -> שופט -> השופט מת וחוזר חלילה. השופט ממונה ובמותו העם נשאר חוטא.

ב.      אנרכיה תיאוקרטית/קדושה – אין מנגנון פוליטי, האל שולט באמצעות השופטים. השופטים שולטים בכח האל, השופט אינו שיקוף של המצב בעם, אלא מעלה את העם לדרך הנכונה. אין לשופט שושלת, אלא הם קמים ונופלים בכח האל.

ג.        בובר העריץ את התקופה הזו – האידיאל הבובריאני.

1. מלכים: המלכים נבדלים בכך שהעם כבר אינו חוטא. יש דו שיח אחר בין העם למלך. המלך הוא השיקוף של מצבו הפוליטי של העם (ולא של האל, כמו השופטים). יש להם שושלת.
2. 5.       נביאים: דו שיח עם אלוהים. דו שיח בינו לבין הציבור (הנביא מוכיח בשער, הנביא מוכיח שהעם אינו שופט משפט צדק).

• אנקדוטה – בובר על עשרת הדיברות: להבדיל מכל החוקים בעולם שניתנים בגוף שלישי, המקום היחידי שנותן החוק מתייחס בגוף שני למקבל החוק.
• המנהיג הפוליטי (של בני האדם) הוא שיקוף של מצב יחסי האדם-אל.

ספר במדבר – פרק יא'

• ·         ברקע: מנהיגות במשבר. אלוהים אומר למשה לאסוף זקנים ולבוא לאוהל מועד. משה אוסף 70 זקנים. אלוהים יורד בענן והם מתנבאים. 68 זקנים עברו דרך משה. אלדד ומידד לא יצאו החוצה עם שאר האנשים והתנבאו בתוך המחנה. 2 מתנבאים ללא חציצת משה. => ההתנבאות (תאולוגיה) בזירה הפוליטית הופכת לפלגנות.
• יהושוע מגלה ללמשה שאלדד ומידד מתנבאים במחנה באופן עצמאי. הציפיה: שמשה יכעס.
• תגובות משה: אני הצינור דרכו הנבואה שורה על הזקנים, אם יש מישהו שאני לא צריך לחצוץ – זה מעולה.
• קריאת פשט: משה מצדיק את הפלגנות ומעצים אותה.
• הגמרא אומרת שיהושוע כוון ברובד הפוליטי ומשה לא ראה את זה ברובד הפוליטי אלא תיאולוגי.
• אנקדוטה על ספר במדבר: ספר פוליטי מאוד, עוסק בפוליטיקה מהותית (ספר דברים הוא ספר הקונסטיטוציה).

שמואל ב' – פרק כ"ד – חט דוד במניין העם

• אתגר לא פשוט למנהיגות היהודית.
• דוד המלך סופר את העם (כדי לראות מה העוצמה).
• יואב נותן את המספרים לדוד, ודוד מצטער מאוד (הוא פתאום נזכר שאסור היה לספור).
• דוד מבקש סליחה מאלוהים.
• אלוהים דרך הנביא גד מציע 3 אופציות לעונש לדוד ודוד בוחר בדבר (העונש השלישי):

1. שבע שנים רעב.
2. 3 חודשים ירדפו אחריך ואתה תברח.
3. 3 ימים דבר בארצך.

• דוד אומר למלאך: אני חטאתי, למה להעניש את העם ("מה הצאן אשם")?

ד.      דוד אומר: אם מקור הסמכות הוא אלוהי (אתה משכת אותי למלך) => תעניש אותי ולא את העם. אם מקור הסמכות היה העם, אז באמת אתה צריך להעניש אותו.

ה.      מתוך שאלת מקור הסמכות => האם למלך יש אחראיות אישית או קולקטיבית.

• הרשב"א

ו.        הרשב"א חי במאה ה-13 – בתקופה שההנהגה הולכת ועוברת לעם. הרשב"א בפסיקה הספרדית נחשב כמסמל תמורה בעיצוב קבלת ההחלטות לעם.

ז.       הרשב"א מונה 3 חטאים שבעקבותם יש גלות לישראל. החט השני – חט דוד.

ח.      בגלל שבני האדם לא התנגדו לדוד בחטאו, הם קיבלו את העונש.

ט.       הרשב"א משלב בין מקור הסמכות – בין האל לבין העם. על אף ששמואל ברוח אלוהית המליך את דוד, העם נתן לו לגיטימציה.

י.        בעיה בפירוש הרשב"א: אם העם אינו רוצה? יש התנגדות לאלוהים?

שאלה שלי: הפרשנות של הרשב"א נראית מאוד רחוקה מהטקסט. סביר יותר לפרש את הסיפור כהטלת אחראיות על המלך=פגיעה בעמו מתוקף תפקידו. הדבר משול לזריקת החיות של הילד לרחוב בגלל שהוא לא מתנהג יפה. ולא מעיד על חשיבות העם כמקור סמכות.

אופי הסמכות – מאפיינים של תפיסת ההשכלה המערבית

• הבחנה בין אינטלקטואל מגויס לאינטלקטואל פרוש.

יא.   האינטלקטואל המגויס הולך וצובר לעצמו עצמה פוליטית. עצמת ההוראה הלימוד, עצמה פילוסופית, עצמת המהפכנות.

יב.    זיהוי מוחלט בין עצמה לדעת. בין שכל לפוליטיקה.

• עירוב מוחלט בין מדיניות הרוח לבין עיסוק פוליטי – כל האינטלקטואל מגויס למנהיגות מדינית (אפלטון כדוג' קלאסית). => נמצא אצל אלה בלפר "החכם כמנהיג רוחני". נדון בזה בדמי הרמב"ם.

יג.     את זה נבחן.

• מה מקור מדיניות הרוח של האינטלקטואל:

יד.    ספיריטואלית-מיסטית.

טו.   רציונאלית.

• במחשבה המדינית היהודית דמות המנהיג מטשטשת את ההגדרות האלו. נקודת המוצא שונה לחלוטין.