הפילוסופיה אחרי הגל
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
הגל, הרוח בסוף התהליך, המוחלט. מה קורה לרוח אחרי שהוא עובר בכל התחנות הללו? הגל לא נותן הרבה. מוחלט = האל = הרוח שחזרה אל עצמה. יש שני מובנים לכך:
א. תיאור של מצב עניינים – מצב עניינים היסטורי, סטטוס קוו, יציב, תיאור פחות או יותר שבו מצב העניינים מספק, יש הצדקה טובה, אין דחף לעבור לשלב הבא. ההגות של מרקס מתפתחת מהתפיסה הזו – המניפסט הקומוניסטי. אחרים יטענו, שהסטטוס קוו הדמוקרטי-קפיטליסטי, הצדקה מתמדת של צורת השלטון, זה סוג מסוים של מה שהגל קרא לו המוחלט. מערכת הערכים שלנו וההצדקה לה יציבה. ובר, תהליך ארוך של רציונליזציה. אלו קריאות פוליטיות, קריאה של הגל באופן בלתי מטאפיסי. המודרניות מרוצה מעצמה, מצדיקה את עצמה, ההיסטוריה כפי שהיא מגולמת במערב הנוצרי, מבטאת את המצב שהגל התכוון אליו. הגל הראה שכל צורות החיים הקודמות שהכרנו במערב היו לא מספיקות, היה להן צורך של התפתחות רבה יותר, אך עתה הגיע התהליך לכדי סיום. קריאה כזו בהגל, מראה שהוא הציע לנו צידוק למודרניות, אשר התפתחה לאחר התנסות בצורות חיים אחרות.
ב. דבר-מה, משהו, עצם – המוחלט הוא עצם מטאפיסי (בדומה לשפינוזיסטי). בקריאה הזו יש דבר מה מאוד לא הומני, אנחנו וכל ההיסטוריה האנושית, מבטאים משהו שהוא גדול מאיתנו. בסוף התהליך, כביכול אין צורך באדם יותר. הרוח ביררה מה היא באמצעות החקירה הקונטינגנטית, ואז היא מסלקת את הקונטינגנטיות מתוכה.
שתי הקריאות הללו בהגל הן אפשריות ונראה שהן שקולות באופן עקרוני.
לאן הגענו. באיזה מובן הפעילות סביבנו היא רציונלית? באיזה מובן המצב הקיים הוא האופטימלי? הרוב יאמרו, הגל שרטט נכון את מה שאמור להיות, אך במעשה, אין זה כך. צריך לשנות את המציאות כך שהיא תתאים לאידיאל ששרטט הגל. ברגע שהגל הציע זיהוי בין הממשות ובין הרציונלית, צריך לבדוק את התיאום הזה מתרחש באופן קונקרטי, או שזה רק אידיאל בלבד. המציאות שהם ראו בפרקטיקה, שבה טענות נגד הדת למשל הדירו אנשים מן האוניברסיטה, לא הייתה אידיאלית.
שטראוס. בספרי הקודש יש הרבה מעשי ניסים, דברים לא רציונלים. צריך ליישב זאת עם הרציונליות. שטראוס, יטען שהסיפורים על ישו הם מיתיים לגמרי, לא מעל לטבע ולא משהו שאפשר ליישב עם הרציונלי. זרקו אותו מהאוני'. למה הוא אמר שזה מיתי, הדת, כמו הרוח, מתחילה במופע שבו יש אקט מיתי, ניסי, ולאחר מכן מזככים את הסיפור לאט לאט, יצירת קונסטרוקציות. נכתבו הרבה מחקרים שראו בתהליך ההתפתחות הרציונלי והכילו אותם על תחומי דעת שונים, דת, אמנות, משפט וכו', הרציונליות כמתפתחת. ביחס לטקסט דתי זה בעייתי. שטראוס, זה שמשהו הוא מיתי בתחילתו, זה לא אומר שאני אאמין לו בסופו של דבר באופן רציונלי לחלוטין. הדברים מקבלים, מורכבות, הצדקה, לאורך הזמן, אין דבר ניסי, אלא תהליך של רציונליזציה לדת. במופעים הראשונים היא הייתה, כמו התודעה אצל הגל, טבעית, לא רציונלית, אך היו בה ניצנים ראשוניים שהתפתחו עד לתפיסה הדתית המודרנית.
התהליך הפילוסופי – 1. פילוסופיה 2. ביקורת דת 3. ביקורת החברה
פויירבך. האדם יוצר את האל בדמות האדם, ולא להפך. ההיפוך הזה, בין הרוח ובין הביטויים שלה, מתהפך. הרוח היא חלק מן הקונסטרוקציה להסביר את האנושי. הגל היא אמביוולנטי, הרוח מתבטאת דרכנו. פויירבך, האדם במרכז, הקונסטרוקציה של הרוח, היא אחד מן התנאים ההכרחיים של העניין המרקסיסטי – האדם הוא במרכז, הוא פועל, יוצר, הקונסטרוקציה של האל שימשה אנשים על מנת לדכא אנשים אחרים. ההיפוך הזה לא נעשה רק כנגד הגל, אלא גם כמימוש של דבר מה מרכזי בהגות הגל. החלה של הגות הגל על האדם עצמו ופועלו, ללא הקונסטרוקציה של הרוח כנפרדת מן האנושות. אפשר להבין את הדינמיקה של הפעילות האנושית שלנו, באותו אופן שבו אנו מסבירים את השינוי שמתקיים ברוח.
הגל כפף את הפילוסופיה להיסטוריה, למצב העניינים בעולם ברגע מסוים. לטענתו, המצב המודרני הוא הסטטוס קוו הסופי. מרקס ואחרים, משתמשים בפירוק שהגל ערך לאובייקטיביות העל זמנית הפילוסופית ומפנים אותה נגדו. לטענתם, הוא הצדיק את המצב החברתי בזמנו באמצעות הצדקתו הפילוסופית. הם ישאפו לשינוי.
הגל אף פעם לא אמר שאפשר לדעת מה יהיה המהלך ההיסטוריה הבא. הוא לא דטרמיניסט במובן הזה (בניגוד למרקס). הגל, אם יש מובן של רציונליות, הוא איננו א-היסטורי, אלא רק היסטורי, מתבטא בפעילות האנושית.
מרקס. גרמניה והפילו' הגרמנית, משתמשת בממשות עצמה על מנת ליצור אידיאל מרוחק מן הממשות. מה שהגל אמר על הממשות פועל על הממשות, זו הטענה של מרקס. מרקס מבקש לבחון את הממשות עצמה באמצעיים הגליאנים. מרקס, צריך לקחת את הקונסטרוקציה שהגל השתמש בה כדי להסביר את האידיאה של המדינה המודרנית – מימושה של הרוח, ולבחון את המדינה הקונקרטית הקיימת, הממשות עצמה. מרקס, לא רק שהאידיאה לא מתבטאת דרך החומר, אלא היא תלוי בו. הפעילות היא שמאפשרת את האידיאה, האידיאה עצמה לאחר מכן משמשת בידי חלק מאותם אנשים לעיצוב ודיכוי של צורה מסוימת של פעילות אנושית. מרקס, רציונליות היא החצנה, ניכור, אך לא של הרוח אלא של האדם.
סיכום. התזה ה-11 על פויירבך, מרקס על פויירבך: הפילוסופיה באה לעולם לא כדי לפרש אותו, אלא כדי לשנות אותו.