דקארט – הגיונות – פרק 2
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
בפרק 2 של "הגיונות" דקארט מחפש נקודה ארכימדית – נקודה חיצונית שתאפשר לי להרים את המקום שבו אני נמצא בו (=לבסס את קיומי). חשוב לזכור שאין מדובר בהיסק לוגי (אריסטוטלי). דקארט עוסק במשהו שניתן לקרוא לו 'אנטואיציה שכלית'. את התפיסה החושית מייחד אותה שהיא בלתי אמצעית – היא איננה כוללת שלב מחשבתי והיא מיידית. אצל דקארט יש אינטואיציה שכלית שאינה עוברת דרך החושים – אנחנו תופסים באמצעותה באופן מיידי.
לפי דקארט, ברגע שאני חושב (ולמשל כשאני מטיל ספק) – אני קיים. אתה קיים דרך אקט החשיבה. הקיום שלך מתגלה ומתאמת דרך תהליך הטלת הספק.
זהו השלב שדקארט מתחיל את הדרך – ה"אני" משמש כבסיס בלתי אמצעי שמאשר את עצמו וממנו ניתן להתחיל להמשיך הלאה (נמצאה הנקודה הארכימדית).
מההגיון השני הגענו למסקנה של הקוגיטו – אני קיים. דקארט רוצה לבסס מכאן והלאה אופן תפיסה שאיננו תלוי בחושים (האינטואיציה השכלית). דקארט תופס משהו באופן אחר, באופן שלא ניתן להטיל בו ספק. אופן ההשגה הזה מנוגד לתפיסה החושית או הדמיונית. תפיסתו העצמית כקיים היא תפיסה ישירה – אינה מתווכת באמצעים אחרים, אין מדובר במהלך דיסקורסיבי. דקארט מנסה לבסס אופן של חשיבה שהוא אנלוגי לתפיסה החושית – דומה לו במובן הזה שאינו מתווך ע"י גורם שלישי. בנורמות החשיבה המהפכה היא שבמקום להאמין ש"יש קלט – מוביל לתחושה – מוביל לדימוי – מוביל למושג" דקארט מציע דרך חשיבה אחרת והפוכה – "המושג מקנה את היש". החשיבה היא התנאי שמאפשר את ה"יש". כל פם שאני עושה אקט של אינטואיציה מושגית אני קיים.
(ע' 55-57) הוא בוחן אזה סוג של קיום יש לי ועושה מהלך – הוא מחפש תארים: ללכת ולאכול אינם עומדים לבדם ללא אובייקט חיצוני של גוף ולכן נופלות (אין מובן להליכה / אכילה שאינה של גוף). רק המחשבה היא תואר שמתאפיין אחרת – אינה מניחה קיום של גוף. קארט מפריד הפרדה בין שני סוגי תכונות (תלויות ולא תלויות בגוף) ונותר עם המחשבה כתכונה שאינה תלויה בגוף. התכונה המהותית של עצם שחושב (במקרה זה, אני) היא החשיבה.
מהי המחשבה? דקארט אומר במפורש שמשמעותה לא היתה ידועה לו לפני כן. ראשית הוא פוסל את הדמיון כסוג של מחשבה. דימוי הוא אקט מנטלי אבל הוא מבוסס על דברים חיצוניים. תחושה היא סוג של דמיון ולכן אין הבדל ביניהן. נשאלת השאלה האם פעולת הדימוי היא פעולה שדרכה אני תופס את עצמי? התשובה היא לא, כי אני לא תופס את עצמי כדמות. דקארט רוצה לבסס סוג תפיסה מסויים שאינו תלוי/כרוך/נובע מ.. תפיסות של דימויים שיש לנו. ראינו שאת הדמיון ממקמים במקום ששונה מהמחשבה.
החידוש של דקארט הוא שאנחנו חשים ללא גוף – כל הדברים של לחוש / להטיל ספק הם סוג של מחשבה. בשביל לעשות אותם לא צריך להיות גוף. תחושה ודמיון הן לכן סוג של מחשבה (דקארט חוזר למה שהוא פסל קודם לכן). המחשבה בטהרתה היא המחשבה הבסיסית ביותר, אבל שאר הדברים המנטליים שאנחנו עושים הם גם סוגי מחשבה. המחשבה היא פשוטה וקלה מבחינת מהלך מנטלי, ואילו הדמיון הוא מורכב יחסית אליה (דמיון של תבניות) והוא קשה יותר לביצוע [כי זוהי פעולה מסדר שני של מחשבה].
משל השעווה (ע' 60) מטרתו אינה להראות שהגוף מהותו להתפשט, אלא שהאינטואיציה השכלית היא הדבר הבסיסי, (והדמיון היא סוג משני של חשיבה). דקארט מראה שהתפיסה החושית נתונה לעולם מלא שינויים (שיוניי צורה, גודל, ריח, צליל) – אבל כל השינויים נתפסים רק באמצעות ההבנה שיש שם משהו קבוע שלא משתנה – והדבר הקבוע הזה הוא מושג. קיים מושג קבוע שמאפשר את כל השינויים, והמושג הזה לא נתפס ע"י הדמיון, אל על ידי אינטואיציה שכלית (מושגית).
סט ההנחות של דקארט בנוי כך:
1) אני יכול לתפוס את השעווה כמקבלת שינויים
2) הדמיון מאפשר לי לתפוס זאת רק ע"י דימוי של צורות
3) הדמיון אינו יכול לייצג את כל השינויים האפשריים, וקיימות אינסוף אפשרויות
4) הדמיון איננו מה שמאפשר לי לתפוס את מהות השעווה
5) אני יכול לתפוס את טבע השעווה
6) יכולת זו אינה נובעת מן הדמיון אלא מן האינטואיציה השכלית
בהמשך הוא מראה שאנחנו מוטעים ע"י החינוך שלנו בכך שאנחנו מאמינים שקודם אנחנו חשים ואז אנחנו חושבים על כך, ואילו לדעתו התהליך הוא הפוך – קודם יש לנו אינטואיציה שכלית ואז אנחנו מדמים דברים. הרעיון בכל הספר הוא להצביע על האינטואיציה השכלית כבסיס לכל המדע שיש לנו היום.
דבר נוסף שרוצה דקארט להראות לנו הוא שהקבוע הוא הבסיס לשינוי. קודם כל ישנה מהות מושגית קבועה שנתפסה, ועליה חלו שינויים. הוא מראה שהתחושה אינה רלוונטית להכרה. כל פעם שאני מכיר טבעו של גוף חיצוני אני מאשר את הקיום שלי.
הסיבה שבה אני יכול לתפוס את עצמי בקלות רבה יותר היא קלה יותר וראשונית יותר משום שאינה משתנה.
