החוויה האסתטית

אסתטיקה: סיכום מאמר ד' – החוויה האסתטית

סיכום:

1. שיקולים היסטוריים

ביוונית של אריסטו שימשה המילה "איסתזיס" (aesthesis) בכדי לציין דבר מה הנתפס דרך החושים (במובן של הפרדה בין תפיסת החושים ותפיסה רציונלית). ב-1735 השתמש אלכסנדר באומגרטן במושג בכדי לציין מדע של תפיסה שהתייחס גם לאומנות (שילוב של ידע מהחושים ומדע היופי, במקרה של אומנות).

3.תיאורית ההתבוננות

המהלך של סטפן דדאלוס: (מאמץ את תומס אקווינוס) אומנות שאינה ראויה לשמה היא אומנות "קינטית" (קינזיס) במובן שהיא מעוררת תשוקה או סלידה, בעוד ש"האמוציה האסתטית" היא סטטית. הוא מציין שלוש מילים משל אקווינוס בכדי לתאר יופי: שלמות (integritas), הרמוניה (consonantia) ובהירות (claritas).

נביט בסל על ראש שוליית קצבים:

שלמות – הסל מובחן מן הרקע ונתפס כדבר אחד.

הרמוניה – לאחר שמזהים כי הדימוי הוא עצם אחד, מזהים כי הוא עצם ועומדים על מרכיביו, מבנהו וכו'.

בהירות – אקווינוס מביא את הטיעון שישו הוא צלם האלוהים אך גם מהות נפרדת, וכך היא גם יצירת האומנות, היא אינה אמצעי בעבור משהו אחר אלא יישות בפני עצמה ומשמעותו היא בלתי תלויה ומה שנתפס הוא ה"מהות" (quidditas) שלו. המהות היא הכרת הדבר כדבר אחד ולא דבר אחר והתפיסה שלו. ברגע של תפיסת המהות היא הרגע של הסטאזיס.

4. שלילת הרצון

שופנהאואר מזהה את ה"רצון" כנאומנון ("הדבר כלשעצמו") של קאנט, כלומר הדבר שעומד ביסוד המהותי והנפרד של הדברים הנתפסים. מאחר והעולם הוא מקום נורא ואיום (בגלל אי היכולת לספק את הרצון, בגלל ההתנגשות שלו עם רצונות אחרים) הדרך להימלט מרוע הקיום היא זניחת הרצון. לאדם יש קיום דואלי (חיגר רואה על כתפי ענק עיוור) – רצון ושכל (או אמצעי הכרה), כאשר אנו שוללים את הרצון אנו נותרים עם ההכרה (הפסיבית) הטהורה ואז ניתן להכיר את המהות, האידיאות, של הדברים ולא דרך המשקפיים (הקאנטיאניות) של הרצון. הרצון מכוון לפרטי, ההתבוננות הפסיבית מכוונת למהותי. דרך אחת להימלט מעול הרצון (דרך שנייה היא אתית) היא אסתטית דרך אומנות כאשר מביטים בה ללא אינטרס או רצייה ומקיימים קשר ישיר של סובייקט-אובייקט והבנה של מהותו (האידיאי במובן האפלטוני) ולא של התגלמותו המוחשית (שיכולה להיות קשורה ברצון). "הרי אנו תופסים את העולם באופן אובייקטיבי לגמרי כאשר אנו חדלים לדעת שאנו שייכים אליו; וכל הדברים נראים יפים יותר ככל שהתודעה שלנו מתרכזת בהם, ופחות בעצמנו", "כל דבר יפה רק כל עוד אינו נוגע לנו". הוא קובע כי המוזיקה היא הנעלה באומניות (למה?).

בעיות: שופנהאואר לא מצליח להסביר כיצד מתגלמת אידיאה במשהו גשמי.  בעיה שנייה היא כיצד יידע אדם שהוא תופס אידיאה.

במובן מסוים, האסתטיקה של שופנהאואר הופכת את האומנות לתחליף לדת.

  • אבל, התבוננות היא פעולה אקטיבית, ולא פסיבית! גם "להיכנע" למשהו מצריך אקט אפרמטיבי.

6. העדר חפץ-עניין

בתפיסות לעיל מתבטאת גישה של ניתוק מהמושא בו בזמן עם מעורבות בו. "העדר חפץ-עניין" מתייחס למגע חסר הפניות והמשמעות האישית עם המושא האסתטי. המושא על פי  ערכו העצמי, להתעניין במושא ולא בקשר שלו אלינו.

לפי קאנט, בכדי לקיים שיפוט כמו "זה יפה" (משפט טעם) אנו צריכים להיות מסוגלים להצדיק את הקביעה הזו, וקובע ארבע יסודות של משפט הטעם: 1. שיפוט רגשי של הפקת נחת (אינו כרוך בהכרה או הבנה אלא בתפיסת הדימוי), שאינו תלוי בקיומו הגשמי של המשוא שאם כן היה בכך "חפץ עניין" – כלומר שיפוט אישי-פנימי חסר אינטרסים. לקיומו הפיזי של המושא לא רק שאין חשיבות אלא שהתהייה עצמה לא צריכה אפילו לעניין אותנו. מהיפה יש הפקת נחת חופשית מחפץ עניין, שלא כמו הפקת נחת מנעים או טוב שבהם יש השתוקקות למושא. ה"טעם" של קאנט הוא הפקת הנחת היחידה האפשרית מתוך התבוננות (קונטמפלאטיבית) וללא חפץ עניין.

2. הקביעה "זה יפה" היא קביעה המייחסת תכונה למושא (אובייקטיבי ולא סובייקטיבי) ולפי קאנט יש להציב קביעה זו לא באופן מסויג אובייקטיבי אלא כתביעה מאחרים להכיר בה. "זה יפה" איננו ידיעה כי אינו נופל בקטגוריה מוגדרת, תחת זו הוא הרגשה חופשית, אך היא נתונה למרותו של השכל. מאחר שמשפט הטעם הוא סובייקטיבי, הוא אינו נתון למגבלות של מושג מוגדר (ולא של תשוקה, רצון או מוסר). חופש זה מווסת על ידי כוחו של השכל ומייצר פעולת גומלין בין שני הכשרים (הכוח המדמה והשכל) האלו בכדי לייצר מושג אחיד (שלרוב יהיה ידיעה אך במקרה של משפט טעם אין ידיעה). לדעת קאנט כל בני האדם מצוידים במנגנון דומה ועל כן ניתן לחוות משפט טעם בעל תקפות כללית.

3. לפי קאנט, המושא היפה ניחן ב"תכליתיות צורנית" או "תכליתיות ללא תכלית" ובכך הכוונה שלמושא יש צורה של תכליתיות, או שהוא נראה כאילו תוכנן לשם השגת תכלית מסוימת, למרות שלא ניתן לגלות תכלית זו. פעולת הגומלין בין הכוח המדמה (חופשי) והשכל (מציית לחוקים) מתאזנת כאן מכיוון שהמושא הוא חופשי מכיוון שאינו משרת תכלית מסוימת, אך גם כמו-חוקי מכיוון שנראה כאילו הוא משרת תכלית.

4. בקביעה "זה יפה" אנו קובעים כי "מן הראוי שהכל יחשבו שזה יפה". טענה זו מתבססת על יכולתנו להסכים על דברים מתוקף מנגנונים ויכולות משותפים לכל בני האדם (לכולנו חוש כולל – common sense). חילוקי דעות מתעוררים עקב חוסר יכולת לנצל את הכושר הזה במלואו, לכן האפשרות לקיים משפט טעם תקף לכל היא "בתנאי מעבדה" אידיאליים.

בהפקת הנאה מדבר מענג או מוסרי אנו רוצים בקיומו של אותו דבר, לא כן ההנאה מיופי. כמו כן, הפעילות השכלית בהנאה מיופי היא חופשית (לא רק בגלל העדר הצורך בקיום אלא גם) כי אינה כבולה במושגים מוגדרים. המנגנון של פעולת הגומלין בין הכוח המדמה והשכל מתקיים בהרמוניה כאילו הוא נשלט בידי מושגים (תכליתיות של המושא).

לגאון של קאנט יש כוח יצירה טבעי וחופשי ממושגים מוגדרים, אך בכל זאת שוררת בו כעין-חוקיות (הקבלה בין היוצר לצרכן).


תפיסה אסתטית אצל קאנט חורגת מנסיון החושים ומקנה מין הבנה אידיאית של מושג או דימוי החורגת ממה שנתפס דרך הכוח המדמה.

7.צורה ו"צורה משמעותית"

נקודת המוצא של קלייב בל היא שיצירת אומנות מעוררת רגש מיוחד, ואם נמצא תכונה המשותפת לכל המושאים המעוררים אותו, נוכל לדעת מהי אומנות, תכונה זו, לפי בל, היא "הצורה המשמעותית", יחסי הקווים והצבעים המרכיבים צורה. הוא גם מבחין בין היופי של מושאים טבעיים (שאינם הנאה אסתטית מכיוון שאינם מפגינים צורה משמעותית) לבין מושאים מעשה ידי אדם. הייצוג לפי בל אינו החשוב אלא הצורה, וכך החוויה האסתטית אינה מושפעת מתרבות, זמן, הבנה או כל שיקול זר (אין צורך להביא עימנו שום דבר מהחיים) אחר זולת האיכות הצורנית. למרות שההנאה האסתטית נפרדת מן העולם, האמן משתמש בעולם בכך שהוא תופס את החומרי כהבעתי (ואך גוך תופס כיסא לא כמשהו שיושבים עליו) ורואה את הדברים "כתכלית לעצמם", כאשר המשמעות ההקשרית מבוטלת נשארת "המשמעות של הממשות".

קשיים: האומנות מעוררת רגש אסתטי הנגרם בשל צורה משמעותית שהיא מערך קווים וצבעים המעורר רגש אסתטי – הרגש האסתטי והצורה המשמעותית הוגדרו זה על ידי זה ולא באופן בלתי תלוי.

קושי נוסף נוגע לסובייקטיביות של התפיסה האסתטית שמצריכה לפי בל כישרון – מיהו בעל הכישרון?

8. חוויה ו"חוויה מיוחדת"

ג'ון דיואי מתנגד להפרדה בין החוויה והאומנות לבין חיי היומיום. דיואי טוען כי אנו נמצאים ביחסי גומלין עם הסביבה של התקרבות והתרחקות השואפים להרמוניה, וזו מושגת באומנות. הוא מבחין בין חוויה מתמשכת לחוויה מיוחדת המתמזגת עם שאר החוויות אך גם נפרדת מהן. חוויה יכולה להיות מסוגים שונים (אינטלקטואלית או אסתטית) ומורכבת מהתרחשויות שונות כאשר האיכות של החוויה מאפשרת התייחסות אליה כאל גוף אחד. ההבדל בין חוויה אסתטית ואינטלקטואלית הוא ההרכב שלהן, כאשר האסתטית מורכבת מאיכויות בעוד האינטלקטואלית מסמלים או סימנים ה"חסרים איכות פנימית משלהם" שכן הם מייצגים דברים אחרים בעוד שאיכויות ניתנות להערכה בפני עצמן. אך בכל אחת מהחוויות יכול להיות גם משהו מן החוויה השנייה. דיואי מאפיין את החוויה האסתטית באופן קינטי – תנועה, התפתחות, שינוי ושיא. אין זה בהכרח סותר את תפיסת העימדון שכוונתה לומר שהחוויה נותרת מחוץ לזרימת הזמן ועומדת בפני עצמה. הוא מבחין בין זיהוי המשמש כחץ המכוון למשהו אחר לבין חוויה אסתטית כאשר בזו הדברים "נגלים לעיננו בזכות עצמם".

דיואי מתנגד לקביעתו של בל לפיה חוויה אסתטית אינה מצריכה להביא דבר מן החיים ומקשר בין הצורה לבין הייצוג לכדי משמעות חדשה שמהווה את החוויה האסתטית. גם האמן כאשר הוא בא ליצור מגיע מתוך הקשר, הבנה וכו', ואינו יכול ואינו צריך להשתחרר מהם.

דיואי טוען כי לכל חוויה יש איכות דמיונית ובאמצעות הדמיון מתקבלת המשמעות, ולא דרך הקיום החומרי. היצירה שואבת מרכיבים מן העולם ואוצרת אותה בחובם (זרימה חד כיוונית) לכדי משמעות מגולמת אחת, היא אינה מחזירה את הצופה אל העולם הגדול בו המשמעויות מטשטשות.

9."רוחק נפשי"

בל מייצג את ההשקפה שתכונות מסוימות של המושא הן תנאי מספיק לחוויה האסתטית. שפונהאואר מצידו מחייב התייחסות מסוימת וכולם (קאנט, אריסטו, אקווינוס, ג'ויס) מחייבים שילוב של התנתקות מחד ומעורבות מאידך. כך אפשר להבחין בין חוויה אסתטית לעמדה אסתטית שהיא תנאי הכרחי לקיומה של החוויה האסתטית.

אדוארד בולו (Bullough) הציע תורת עמדה אסתטית המבוססת על "רוחק נפשי" (psychical distance). אם נתעלם (נתרחק) מהסכנה של ערפל נוכל לחזות ביופי שלו, והרוחק הוא המאפשר התבוננות אסתטית. כאשר יש זיקה בין הצופה ליצירה, כמו בעל נבגד הצופה באותלו, הוא אינו מסוגל לראות את היצירה בפני עצמה אלא יראה את עצמו כאותלו ואת דסדמונה כאישתו הבוגדת. לפי בולו ייתכנו מידות של רוחק המגוונות את החוויה האסתטית.

כנגד בולו טוען ג'ורג' דיקי (Dickie) שאנחנו לא מבצעים אקט של התרחקות ממושא אלא פשוט מפנים אליו את תשומת הלב שלנו. לגביו הרוחק הוא פשוט המוסכמות של עולם האומנות והוא שולל את הצורך בעמדה פסיכולוגית מסוימת כתנאי הכרחי ומספיק לחוויה אסתטית. הבעיה של דיקי היא שהוא מחמיץ מאפיינים מסורתיים רבים של החוויה האסתטית, בעוד שבולו מקיים אותם.

10.השקפה שקולה ומאוזנת היטב

מונרו ס' בירדסלי (Beardsley) ערך ניסיון לאפיין את החוויה האסתטית וקבע חמש אמות מידה: התכוונות אל המושא – נכונות להיות מודרך בידי תכונות מסוימות של המושא.

חופש מורגש – שחרור משיקולים חיצוניים.

גורם הניתוק – הבחנה בין רגשות כלפי מושא לבין רגשות כלפי משהו דומה במציאות (קשור ל"רוחק נפשי", "העדר חפץ עניין" ו"התבוננות חסרת רצון"). תנאי זה אינו הכרחי.

גילוי פעיל – גילוי הסבר שהטווח שלו נע בין ניצול כישורים שכליים סבוכים ועד הבנה פשוטה של צורות.

שלמות – לכידות של רגשות החוויה.

חבר'ה:

אריסטו – (פואטיקה:) המתבונן בטרגדיה חש את התחושות שטרגדיה עשויה היטב אמורה לעורר בו, חמלה ופחד ואז את הפורקן.

(אתיקה מהדורת אודמוס:) הוא מבחין בין הנאה אסתטית והנאה מאכילה – בעוד ששתיהן הנאות הבאות מהחושים, הן נבדלות בכך שההסתכלות וההקשבה הן לעד מרוסנות, בכך שהשקיעה בזלילה היא מגונה בעוד שהשקיעה ביצירת אומנות ראויה לשבח. הבדל נוסף הוא שבעוד שתאווה חושנית היא רצון של משהו (מזון, אישה וכו'), ההנאה האסתטית היא פאסיבית, אין רצון של השגה, ניכוס או ביצוע כל אקט פיזי, בהנאה אסתטית אין מעורבות אלא "עימדון" (-סטאזיס) ללא מעורבות. אריסטו טוען כי ההנאה מטרגדיה נובעת מכך שאנו חווים פחד ולאחר מכן משתחררים ממנו. אריסטו גם טוען שההנאה מאומנות נובעת מהידיעה ומהעובדה שעולם הידע של הצופה יוצא נשכר מהצפייה. הוא מייחס גם שלמות פנימית ליצירה בכך שהיא בנויה בכדי לעורר את הרגשות והזיכוך הרצויים באדם (פחד חמלה ולבסוף קתרזיס) וגם בכך (ולפיכך) שהיא חסינה מהתערבות.

תומס אקווינוס – מאמץ את גישת ההתבוננות של אריסטו ומבחין בין השתוקקות לטוב (אקטיבי) לבין ידיעת היופי (פסיבי- סטאזיס).

דיואי – "אויבי החוויה האסתטית אינם האיש המעשי או האינטלקטואל, אלא האנשים המשעממים"

אסתטיקה: מבוא פילוסופי – סיכום מלא ומקוצר

מדוע בכה יעקב כשנשק לרחל?

וישק יעקב לרחל וישא את־קלו ויבך: מדוע בוכה יעקב כאשר הוא נושק לרחל? איך זה קשור לכל אירועי הנשיקה והבכי האחרים שלו והאם הבאר היא בעצם לב?

עוד דברים מעניינים: