תרבות פוליטית דמוקרטית מול תרבות פוליטית לא דמוקרטית
תרבות פוליטית דמוקרטית: מערכת אמונות, עמדות והתנהגויות שכולן וולונטריות התומכות במוסדות דמוקרטיים.
תרבות אינדיבידואליזם: תרבות קריטית בתרבות פוליטית דמוקרטית (היחיד הוא הריבון ולא השלטון). מרכיב האינדיבידואליזם בישראל, למשל, הוא חלש ביותר, וקיימת ציפייה תמידית מהאזרח שהמדינה תדאג לו.
במאמרו משנת מ1994 (delegative democracy?”") הוא פיתח ואיפיין מחדש את המושג דמוקרטיה. אודולונל דיבר על כך שהדמוקרטיות באמריקה הלטינית הן שונות מהותית מהדמוקרטיות המערביות המוכרות לנו. בדמוקרטיות אלו הדלגרציה היא של מנהיג יחיד.
בדמוקרטיה דלגטיבית נמצא מאפיינים אוטוריטטיביים ביחס של הציבור כלפי השלטון. הנשיא יתנהג, ע"פ רוב, כאילו קיבל מהציבור מנדט שהוא בגדר "צ'ק פתוח", כלומר, הכוח והסמכויות שלו הן בלתי מוגבלות בעיניו. תופעה זו כוללת מנהיגים אשר מבקשים לקעקע את מוסדות המערכת המשפטית והמבקרת, ולרכז את כל הכוח בידיהם. אחד מהתוצרים הללו הוא שהנשיא מסדר סביבו קבוצה של אנשים שסרים למרותו ומסכימים עם השקפתו ("יס-מנים"). הציבור במדינות אלו בד"כ מסכים עם תופעה זו, ייתכן בגלל הסיבה שהדמוקרטיה שם היא צעירה ולכן הציבור עדיין רגיל, במובן מסוים, ליסודות אוטוריטטיביים. ההיסטוריה מראה לנו כי מדינות אוטוריטריות אשר מקבלות עליהן משטר דמוקרטי, ברוב המקרים יעברו דרך 'שלב ביניים' של דמוקרטיה דלגטיבית, ורק בשלב מאוחר יותר יוכלו לקבל על עצמם דמוקרטיה ייצוגית.
מתי יתרחש המעבר הזה ובאילו נסיבות?
המשתנה החזק ביותר למעבר מדמוקרטיה דלגטיבית לדמוקרטיה ייצוגית הוא ייצוב של המוסדות הפוליטיים. הדמוקרטיה הדלגטיבית היא דמוקרטיה שהמוסדות הפוליטיים בה עדיין לא מתפקדים בצורה דמוקרטית, ולכן רק כאשר יווצרו תנאים בהם ראש המדינה לא יתנגד לעריכת שינויים במוסדות הפוליטיים, שינויים כאלו יוכלו להתרחש (כמו .
קבלת רעיון הבחירה הישירה בישראל היה צעד גדול בכיוון שלילי של דמוקרטיה דלגטיבית, ולכן יש לשים לב מהם הכוחות הפועלים במדינת ישראל המבקשים לערער את הדמוקרטיה הייצוגית ולעבור לשיטה של דמוקרטיה דלגטיבית. ייתכן והסיבה לכך נעוצה בכך שחלק גדול מהמהגרים שהגיעו לישראל באו מרקע לא דמוקרטי (או יותר נכון לא דמוקרטי ייצוגי). ייתכן והסיבה לכך היא הזלזול הגדול של הציבור בפרלמנט הישראלי.
ההבדל לאזרח הפשוט.
התחילה להחשף הרמה המציאותית של הידע ועניין של האזרחים הפשוטים בפוליטיקה. ההפתעה הייתה לרעה- החוקרים ראו כי רוב האזרחים אינם משתתפים בפוליטיקה חוץ מבחירות.
שאלו אזרחים מי הנציג של האזור שלהם-רובם לא ידעו. מי שלא יודע את שמו של הנציג לא יכול לשפוט את תיפקודו.
נאמנות קבוצתית, שיקולים על אישיותו של הנציג ולא שיקולים רציונליים-הם אלו המשפיעים על בחירתו של הנציג.
מחקר משנת 1964 רצה לבחון האם לאזרחים יש אידיאולוגיה עקבית- ומצאו כי האנשים הם אינם עקביים. היו קפיצות בין אידיאולוגיות או שלא היו להם דעות בכלל. מחקרים אחרים הראו כי לא מכירים את שמות הנבחרים, לא מבינים איך פועלים מוסדות המדינה. כל המחקרים הללו הביאו את דימוי האזרח לרמה שונה מדמותו בתאוריה הדמוקרטית.
פתרון- חינוך. החוקרים רצו לשנות את תאוריה של הדמוקרטיה. יצאה לאור תאוריה אליטיסטית של הדמוקרטיה-הדמוקרטיה היא שלטון עם פוטינציאל של השתתפות, ידע ותביעות. זה משאיר לאליטות מרחב תימרון, אך הן בעלות יראה מן הציבור. מחקרים הראו כי האליטות הן יותר ליברליות מן ההמון.
המחקרים שציפו מן האזרחים הרבה- בסוף טענו שהאליטה היא חסרת אידיאולוגיה שלמה, הם בעלי תפיסות סותרות.
במדינות מערביות יש עלייה ברמת ההשכלה הפוליטית, יש גם עלייה בעניין בפוליטיקה. (ךאלטון מתייחס לממצאים הללו במחקרו).
חוקרים של מדע המדינה גילו לתדהמתם כי האנשים לא ממש משקיעים בפוליטיקה-הם מוצאים קיצורי דרך. יש להם דימויים כללים והם לומדים נושאים המעניינים אותם ולאנשים אין אידיאולוגיה אמיתית.