הרמב"ם – אתיקה וידיעה

בדיונו בסיפור גן העדן מבחין הרמב"ם בין המושכלות הידועות משום שהוכחו רציונליות לבין המפורסמות שמתקבלות בשל הקונצנזוס לגביהן. המצפון הוא המפורסמות. היפה משתנה בין זמן ובין מקום. האמת לא משתנה בין מקום לזמן. אם האמת המדעית היא מעל הזמן, והאסתטיקה היא בתוך הזמן, באיזה מעמד האתיקה – כמו השיפוט המדעי מעל הזמן, או כמו האסתטיקה בתוך הזמן? האם אפשר להשיל את הקונטקסט התרבותי פרטיקולרי ולייצר שיפוט מוסרי? קאנט חשב שכן, הוא קרא לזה הצו הקטגורי. לטענת קאנט, התבונה יכולה לייצר את האתיקה, התבונה היא אוניברסלית ונעדרת פרטיקולריות. הרמב"ם בתחילת מורה נבוכים טוען שהתבונה עוסקת בשאלות של אמת ושקר, במוסר עוסקות המפורסמות, לא התבונה.

הרמב"ם אומר שיש אתיקה שהיא תוצאה של ידיעה, קאנטיאנית, שהיא לא נגזרת של מה שמקובל לחשוב אלא פרי של התבונה הטהורה. הרמב"ם פותח את מורה נבוכים ברלטיביזם, ומסיים בשחרור מהרלטיביזם. הוא חושב שרוב האנשים נמצאים ברלטיביזם, אך אפשר להשתחרר ולהגיע לרצוי.

במורה נבוכים יש ג"ן עד"ן פרקים (לפי ספירות שונות, פחות או יותר אחד).

אלוהים לימד את משה את כל יסודות הטבע והפיזיקה, כדי שיוכל לייצר חוקים שהם חיקוי של הפיזיקה. דייווידסון שאל על אריסטו מאיפה הוא הביא את דרך האמצע? למה נדיבות היא המידה שבין כילאיות ופזרנות? למה גבורה היא המידה המדוייקת בין התמסרות לסכנות ופחדנות? מי אמר שהאמצע הוא קדוש?

אריסטו הוא ביולוג. סימן היכר של בריאות בטבע הוא סימטריה. הטבע הוא סימטרי – קיץ וחורף, יום ולילה. הטבע עובד על איזון. אם היה רק יום או רק לילה לא היה קיום לעולם. גם ביולוגית, מזהים משהו לא בריא אם יש חוסר איזון. היוונים האמינו, למשל, שאם יש חוסר סימטריה בין העיניים זה סימן למחלה. בביולוגיה סימטריה היא סימן היכר לבריאות, ופסיכוביולוגים טוענים שזה גם מה שהופך אנשים לאסתטיים. גם ברפואה המתקדמת אנו רואים שבריאות נפשית תלוייה ב-4 כימיקליים, וכשיש אחד שדומיננטי יותר, האדם יוצא מאיזון. כל תורת הרפואה מזהה בריאות עם סימטריה. משם בא אריסטו ויוצר היסק מהביולוגיה לאתיקה. מהטבע לומדים שהמאוזן הוא השלם, וגם באתיקה המאוזן הוא השלם. האדם האידיאלי צריך להיות חיקוי של הטבע הטוב. זוהי אתיקה של חיקוי הטבע. מי שלומד את ההשתקפות של הסימטריה של בטבע, הטבע יחלץ אותו מהסובייקטיביות של המוסר.

מורה נבוכים של הרמב"ם שואל כמה שאלות, ומציע גם כמה סופים אפשריים. גודמן חושב שהרמב"ם היה עומד מאחורי כל אחת מהתשובות, הן כולן אורח חיים ראוי להתמודדות עם השאלה. מורה נבוכים פותח עם הגדרת שכל האדם כפסגת האדם, מה שהופך את האדם לאדם, ולאלהי. זה צלם האלוהים שבאדם. מורה נבוכים פונה לכל מי שהוא בתנועה לקראת האמת – למד פיזיקה, מתמטיקה וגאומטריה. מיושב בדעתו. שיש לו תשוקה גדולה להכנס אל הפרדס והוא חושב שתכלית החיים היא להכנס אל תוך ארמון המח.

קריאה במורה נבוכים של הרמב"ם

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: