בהגיונות דקארט מוסיף עקרון שיאפשר לו להתקדם במחקר שלו: עקרון של סיבתיות:
עמוד 75:הכרחי הוא שאראה בסיבה הפועלת לכל הפחות אותה רמה של ממשות לזו של התוצאה. כלל הסיבתיות המטאפיזית הזה מושאל ע"י דקארט מהסיבתיות האימפרית: דבר בעל ממשות X לא יכול להיות המקור של דבר שהוא בעל ממשות Xבריבוע. האידאה הפורמאלית (המקור) לא יכולה להיות בעלת ממשות פחותה מן האידאה האובייקטיבית. כלומר עצם יכול להיות המקור לאופן מכיוון שיש בעצם יותר ממשות מאשר באופנים. מכיוון שהעצם הוא המקור של האופנים, אז העצם הוא הסיבה הפורמאלית לממשות האובייקטיבית. לפי הכלל הסיבתי אפשר לקלוט את מקורם של אותם אידאות בעצם החושב, כי לעצם החושב יש יותר ממשות מאשר לאופנים שלו. המקור לא יכול להיות פחות מבחינת ערכו מהתוצאה.
עמוד 76: 'יוצא שלא זו בלבד שאין בכוחו של העין….. אלא גם לאידאות שבהן בוחנים אך ורק את המשמעות הנקראת אצלם אובייקטיבית'. הכלל הזה שלפיו יש יותר ממשות למקור מאשר לתוצאה, קל לנו לקבל אותו למציאות החיצונית (אם ישנה) אנחנו חייבים ליחס אותו גם למציאות הפנימית, האובייקטיבית, הקיימת אך ורק בעיני רוחנו.
ואז מנסח דקארט כלל מתודי נוסף: עמוד 78 – כלל שאני מדקדק בבחינת הדברים הללו… מה אני מסיק בסוף: אם הממשות האובייקטבית (האידאה באשר מופיע בעיני רוחי) של אחת מהאידאות שלי היא כזאת שאני יודע בבירור שהיא לא באופן פורמאלי ולא במובהר
אם ישנה אידאה שאת הממשות שלה אני לא יכול לדלות אותה ממשני, ומכך שאי אפשר שאני עצמי סיבתה, לפ
אם אין בי אידאה כזו, לא יהיה בידי כל טיעון שיבטיח לי את קיומו של דבר כלשהו מלבד אני.
דקארט אומר – כעת שהבחתני בתוך האידאה שיש לי בין כאלה שיש להן יותר ממשות ופחות ממשות, אני יכול לנסח את הכלל הבא: אם אי אמצא אידאה שיש בה ממשות גבוהה יותר מאשר זו שאני יכול לייחס לי אז אצטרף לומר שלא אני המקור של האידאה הזו, אלא שהמקור שלה מבחוץ. כלומר שבירת הסוליפסיזם תהא בעצם הבחינה של האידאות הפנימיות. כעת דקארט יבחן במחסן האידאות הפנימיות שלו , לגבי כל אידאה ואידאה – האם הוא יכול לומר שיש להן יותר ממשות מאשר זו שהוא יכול לייחס להן.
בהמשך דקארט בעצם לא מוצא שום דבר בעולם שאנחנו לא יכולים לחשוב עליו כמשהו שאנחנו יצרנו. כלומר, כמשהו שאני המקור שלו. הוא מגלה שאין שום דבר בעולם האידאות שלו כבעל ממשות גבוהה יותר מאשר מה שאני יכול לייחס לה.הוא לא מוצא שום אידאה שיש בה כדי לערער על היות האני המקור של כל האידאות. עד שדקארט מגיע לאינסוף.
כאן מתחיל הקטע החשוב ביותר בהגיונות שבו דקארט הולך להתבונן ולבחון את אידאת האינסוף. זהו מהלך מורכב. עמוד 81: 'ומכאן שנותרה רק האידאה של האל לבדה.'. במחסן האידאות, בין האידאות שלי, גם את אידאת האל, אידאת האינסוף. ובאשר לאידאה הזו: 'יש לשרול אם אין בה דבר מה שאי אפשר שיבוא ממני'. 'בשם אל אני מבין עצם אינסופי, נצחי, בלתי תלוי, כל יודע, על יכול…. שאני וכל שאר הדברים נבראנו ונוצרו על ידו…. כך משוכנע אני פחות שאפשר שהאידאה שיש לי מהם נובעת ממני לבדי ומכאן יוצר שהכרח הוא להסיק מכל אשר אמרתי עד כה שהאל קיים. שכן, אך אם האידאה של העצם מצויה בי וזו בדיוק מפני שאני עצם, אף על פי כן אי אפשר היה שתמצא בי האידאה של עצם אינסופי אלא אם זו הושמה בי על ידי עצם שהינו באמת ובתמים אינסופי.' ההוכחה מתחילה מן העובדה שאני מוצא בין יתר האידאות שיש בי גם אידאה של האל. אני מוצא גם אידיאה שמייצגת עצם אינסופי. דקארט אומר – אני מהות סופית, אני עצם סופי, ומכיוון שאני מוצא כעובדה את האידיאה הזו בי, אז אין מנוס מלומר שאני לא יכול הייתי ליצור את האידאה הזו מתוכי. מכיוון שאני עצם סופי ועצם סופי לא יכול ליצור עצם אינסופי. הקושי של ההוכחה של דקארט הוא בעצם במציאות האל בי. לרובנו, שיש להם אידאות מאד מלוכלכות/נגועות אנחנו לא מוצאים את האידאה הזו בנו. דקארט במהלך המדיטיטיבי שלו הוא מוצא אידאה כזו שהיא אידאת האינסוף. כמובן שיש להימנע כאן מכל ייחוס של הנחות אמונתיות. אידאת האינסוף היא אידאה אמיתית. כלומר, אם אני מתבונן באופן נקי באידאות שיש בי, אז אני מוצא את אידאת האינסוף כעובדה. ברגע שאני מוצא אותה כעובדה אז אני, לפי הכלל המטפיזי הסיבתי, אני מחויב לומר –מכיוון שהעצם האינסופי הוא יותר מובהק, הוא בעל ממשות מושגית גבוהה יותר מזו של העצם הסופי, אז אני לא יכלתי לברוא אותו מעצמי. לכן – העצם הזה הושם בי מבחוץ ע"י עצם בהוא באמת ובתמים אינסופי. בשלב זה של ההיגיון השלישי דקארט למעשה מוצא אידאה שהופכת את כיוון ההתכוונות – לא אני הוא זה שמיצר את האידאה, אלא האידאה הושמה בי מבחוץ. ההשמה הזו של אידאה מבחוץ היא עצם שבירת הסוליפזיסם, המפגש עם המציאות שחורגת ממני. אידאת האינסוף אצל דקארט היא האידאה המופשטת ביותר. זו המחשבה הטהורה ביותר. אם אנחנו חושבים באמת, ולא נגררים אחרי הנטיות של הגוף (מבצעים את המהלך הספקני של דקארט עד הסוף, מגיעים לנקודת של המחשבה ומתקיימים בה) אז המופשט שבמופשט יעלה בעיני רוחנו כאידאת האל. זה השלב שבו המחשבה מתעלה מעבר לעצמה – היא מצליחה לחשוב על משהו שהוא יותר ממה שהיא שהוא אידאת האינסוף.
האינסוף, האידאה של השלם, העובדה שיש בנו מלבד כל האידאות הפשוטות (עצמים, אופנים) גם רעיון של השלם, המושלם, המולחט– זו המציאות של האינסוף בנו. כלומר, אנחנו כן תופסים מושג של המוחלט. יש משמעות למוחלט, לדבר שהוא שלם לגמרי ואינסופי. מאיפה באה האידאה הזו? היא לא יכולה לנבוע ממני ואני חייב לומר לגביה שהיא הושמה בי מבחוץ ע"י עצם אינסופי.
עמוד 112: ובאשר לענין האל, אין ספק כי אלמלא הייתה רוחי נכשלת במשפט קדום כלשהו…. לא היה דבר שהייתי מכירו מוקדם יותר ובקלות רבה יותר מאשר אותו… '
דקארט אומר בחלק זה – אם הייתי מתנזר לגמרי מכל התערבות חושית במחשבה והייתי חושב על המופשט שבמופשט, אז האידאה שהייתה עולה בעיני רוחי זו אידאת האינסוף. במילים אחרות – אם אנחנו לא מוצאים את אידאת האינסוף, זה מכיוון שעוד לא הצלחנו להגיע למחשבה טהורה לגמרי. אם הייתי מצליחים לחשוב באופן נקי, לא על אובייקטים, על מושאים או על מושאים מתמטיים, אלא על המוחלטות של המחשבה, אז הייתי מבינים שכדי לחשוב על המוחלטות של המשחה אנחנו ריכים את אידאת המוחלט. אידאת המוחלט היא בנו, ואנחנו סופיים, ולכן אנחנו לא יכולים ליצור את הסופית. זו ההוכחה של דקארט שנקראת ההוכחה לפי האפקט: ישנה עובדה, האינסוף, והאפקט שלה הוא כזה שאני לא יכול לחשוב אותה ככזה שאני המקור שלה. ההשמה הזאת של אידאת האל מעידה על זה שיש חוץ. שבירת הסוליפזיזים על ידי תחום ממשות חדש (רובד אונטולוגי חדש) שנקרא לו האל. הקיום של האל הוא אחר לגמרי מאשר הקיום שאני מייחס לי. בהיגיון השני הגדרנו את הקיום ביחס לאגו, ועכשיו אנחנו מוצאים ע"י אידאת האינסוף, אופן קיום שהוא מעבר לקיום שכפוף למחשבה. אידאת האינסוף לא כפופה למחשבה, אלא במובן מסוים המחשבה כפופה לאידאת האינסוף. מצאנו ופגשנו במציאות שאנחנו לא יכולים להיות המקור שלה – האופן שבו אנחנו מתקיימים מפסיק להיות ההגדרה היחידה של הקיום. ישנה דרך אחרת לחשוב על הקיום – הקיום המובן המוחלט של המילה (האינסוף מתקיים מעבר לאני) ולא הקיום היחסי של המילה.
כמו בהוכחה של האגו קוגיטו אין פה מחשבה היסקית סילוגיסטית. אני פוגש בעובדות, אני פוגש באידאת האל בשלב ראשון כעבודה שמוכלת בי, אבל אני מבין שאני לא יכול להיות מקורה ולכן מקורה הוא מבחוץ. מימד החוץ מופיע אצל דקארט דרך הבחינה של מהות אידאת האינסוף. כאן המימדהמדיטטבי מאד נוכח – הרגע הזה בהיגיון השיש עולה מתוך מדיטציה, התבוננות. אנחנו יכולים לחשוב מעבר לעצמנו, זו אמנם המחשבה הקשה ביותר, המופשטת ביותר. אין לערער לגבי עצם מציאות אידאת האינסוף בנו. זו עובדה. ועצם סופי לא יכול לדלות ממנו 'חומר' אינסופי. בין הסופי לאינסופי יש פער איכותי שלא ניתן לגשר עליו אלא אם כן מייחסים לאינסוף יותר ממשות ומבינים שהוא הושם בי מבחוץ. המחשבה לא סגורה בעצמה, יש בה משהו (אידאת האינסוף) שהיא הזדמנות לחרוג מעבר למחשבה הסופית. אמנם אני לא יכול לתפוס את האינסוף, אך האינסוף נמצא בי. אני לא יכול לחשוב מעבר לסופיות שלי ולמרות זאת יש בי אידאת האינסוף, וזו מעידה על כך שהאדם יכול לחשוב מעבר למחשבה שלו. וזו ההוכחה לקיום האל.
עמוד 82: ואל לי לדמות כי אינני תופס את האינסוף… יודע אני את חסרונותיו של טבעי שלי'. דקארט אומר –אידאת האל פריורית (קודמת) לאידאת העצמי. אם לא הייתה בי אידאת האינסוף – לא הייתי בכלל יכול להטיל ספק. הוא בעצם חוזר להגיון הראשון ומגלה שבעצם כל המהלך של הטלת הספק לא היה אפשרי אלא אם כן הייתה בנו כבר אידאת האינסוף. במובן מסוים לא היינו יכולים להתחיל במהלך הספק אילולא אידאת האינסוף. כלומר, הספקנות אפשרית רק על רקע אידאת האינסוף זאת מכיוון שיצור שאין בו את אידאת האינסוף לא יכול לתפוס את עצמו כסופי, כלומר הוא לא יכול להטיל ספק. יש פה הנחה בדבר האדם המטיל ספק –הטלת הספק אפשרית רק על רקע האינסופיות. אדם תופס את עצמו כסופי מכיוון שיש בו את האידאה של המוחלט. אמנם בשלב הראשון שהתחלנו להטיל ספק לא שמנו לב לדבר זה. אידאת האינסוף קודמת לאני ולהטלת הספק. המציאות בנו שלא אידאת האינסוף, אנו מתנסים בה ברגע שאנחנו מטילים ספק. יש מושלם לא היה מטיל ספק ויש שאינו מושלם מתנסה בסופיות שלו על רקע האידאה של המושלם. מכאן שאידאת האל נוכחת בנו, היא אידאה אמיתית. וזו ההוכחה המשנית לקיום האל.
אבחנה נוספת שדקארט עושה: בין אידאת האינסוף לבין הבלתי-מוגדרInfinite/indefinite))
אני סופי ואני יכול לחשוב על רצף של מספרים ובאופן אפשרי גם אני יכול להמשיך אותה עד אינסוף. זה הבלתי מוגדר – אידאה לא שלמה, אפשר להמשיך לספור. אידאת האינסוף אינה אינסוף במובן המספרי של המילה (שאפשר להמשיך לספורו עד אינסוף) אלא השלם. לגבי האינסוף אני לא יכול להיות המקור ואילו לגבי הבלתי מוגדר אני כן יכול להיות המקור.
מה הכוונה בקיום של האל?– האל מתקיים מעבר לקיום הסופי של האני. לאל יש קיום אחר לגמרי. יש אבחנה בין העצם האינסופי, שהוא הקיום שאנחנו מייחסים לאל, לבין הקיום הסופי (האגו) לבין הקיום של האופנים.
כאן לראשונה אנחנו מוצאים את התמונה השלמה של השיטה הקרטזיאנית: מהעולם (בהיגיון הראשון), לאני (הוודאות של האגו) ועד לרובד השלישי (האל). האל מתגלה בעקבות המהלך כפריורי לאני. האל הוא גם זה שיחזיר לנו את העולם. בשעה שהוכחנו את קיום האל אנחנו אז אנחנו אוחזים באידאה של האל כאידאה של אל שיש בו את כל התכונות – כל יכול, כל יודע, טוב באופן אינסופי וכו'.
לאחר הוכחת קיומו של האל אנחנו יכולים לומר שהאל הזה גם מקיים את כל התכונות שאנחנו מייחסים לאל. ובין כל התכונות הללו אנחנו מוצאים אתטובו של האל. כעת שהוכחתי שישנו אל ושהוא טוב אז אפשר לומר בבירור שאותם אידאות ברורות ומובחנות שבשלב של הספק הטלתי בהן ספר מכיוון שהנחתי שיש אל רע – טובו של האל מחזיר לי את האמון באותן אידאות ברורות ומובחנות. אל שהוא טוב לא היה מטעה אותי באשר לאידאות הברורות המובחנות. זה מה שנקרא הערבות האלוהית – האל ערב לכך שהאידאות הבורורות והמובחנות באמת קיימות (כמו למשל 2+2=4 באמת). הוכחתי שיש אל ושהוא טוב ולכן אין לי כבר טעם להטיל ספק באידאות הברורות המובחנות כי אל טוב לא יטעה אותי לגביהן. הוודאות של המתמטיקה (של התבונה המדעית) היא לא אוטונומית אצל דקארט אלא כפופה למציאות האל. אפשר להאמין באמיתות המתמטיקה רק לאחר שהוכחתי את קיום האל.
עמוד 91: בנוגע לטובו של האל–'והרי כל עוצמתו של הטיעון שנקטתי כאן יסודו בכך שאני יודע כי מין הנמנע היה …. אלמלא התקיים באמת…. אל אשר שום מגרעת אינה עשויה להיות בו ואין בו מאומה…. אי אפשר שיהיה רמאי הואיל והאור הטבעי מורה לנו שהרמאות תלויה היא במגרעת כזו או אחרת'. כלומר, רמאות=מגרעת. טוב=שלמות. השלמויות הן לא רק אפיסטמולוגיות אלא גם שלמויות מוסריות.להטות/לרמות זה רע. ולכן אידאת האל בהגדרתה מכילה את אידאת הטוב.
אמרנו שדקארט שואל את שאלת הסוליפסיזם (שאלת הקיום הבודד של האני). השלב הראשון של שבירת הסולפסיזם התרחשה ברגע של הפריצה מעבר לגבולות האני כאשר הוא מגלה שיש אידאת אל שהיא מעבר לאני. ז
השלב האחרון של שבירת הסולפסיזם – ברגע שאני תופס גם את האידאות שמייצגות לי את המציאות החיצונית (הקטגוריה השנייה), ברגע שאני בוחן אותן ומוצא אותן כמייצגות משהו שהוא מחוצה לי – אני יכול לומר שבאופן ברור ומובחן יש משהו בחוץ שנמצא. כלומר, יש משהו ברור ומובחן גם לגבי הדברים שהם מושאי החושים. אם אני בוחן את התחושות שלי ואת הרגשות שלי באופן בהיר ומובחן ואני מוצא שגם בהם יש עדות לדבר חיצוני לי (החיצוניות של האידאה מופיעה לפני באופן ברור ומובחן) אז מתוקף טובו של האל אני יכול לייחס להם ממשות שהיא מחוצה לי. כך חוזר דקארט לעולם בזכות ייחוס הטוב לאל.
חתימת ההגיון השישי: שבח לאל. 'אאריץ את יפי האור העצום הזה שאין לו אח ורע…' ההתבוננות באידאת האינסוף מעבירה אותנו מהתחום התיאורטי לתחום ההתפעלותי.
