משיכה מורגשת כעניין אישי מאוד. ובכל זאת, כשאנשים רבים באותה סביבה מתארים טיפוס דומה כ״מושך״, יש טעם לשאול איך נוצר הדמיון הזה. הפילוסופית אמיה סריניוואסן בוחנת את השאלה במסה ״האם למישהו יש זכות לסקס?״, שפורסמה ב־London Review of Books ב־2018 ועובדה למסת הכותרת של ספרה The Right to Sex משנת 2021. הדיון כאן מתמקד בגרסה המקורית של המסה ובמתח שבין החופש לבחור לבין התנאים החברתיים שבהם מתגבשות העדפות.
איך העדפה נעשית מובנת מאליה
סריניוואסן כותבת על סרטון של אפליקציית ההיכרויות גריינדר שבו שני גברים מחליפים פרופילים. התגובות שהם מקבלים מדגימות איך קטגוריות של מוצא עשויות לקבוע מי בכלל ייחשב לשותף אפשרי. הסרטון הוא המחשה, לא מחקר על כלל המשתמשים. הטענה שלה היא שעיצוב האפליקציה מקל למיין אנשים לפי קטגוריות רחבות, ובכך עשוי לחזק דפוסים שכבר קיימים מחוץ לה.
אפשר לראות מנגנון דומה, בתחום אחר, בדיון של אווה אילוז על אהבה ותרבות הצריכה. אילוז בוחנת כיצד סרטים ופרסומות מלמדים אותנו לזהות מה נחשב למחווה רומנטית. סריניוואסן מכוונת את תשומת הלב למי שזוכה להופיע בדימויים שאנחנו לומדים מהם. כשסוג מסוים של אנשים מופיע שוב ושוב כמושא למשיכה, הוא מקבל מעמד של אפשרות מובנת מאליה. דמויות אחרות יכולות להופיע באותם סיפורים בלי לקבל הזדמנות דומה.
הסכמה והשאלה החברתית
כל אדם רשאי לסרב למפגש אינטימי, וסירוב עומד בפני עצמו. סריניוואסן מבקשת לשמור על העיקרון הזה גם כשבוחנים את התמונה הרחבה. אפשר לכבד החלטה מסוימת ולשאול, במישור החברתי, מדוע קבוצות מסוימות נתקלות שוב ושוב באותן צורות של הדרה. מה שקורה שוב ושוב מצדיק חקירה של התנאים המשותפים. הוא אינו מאפשר להסיק ממי שנדחה מה היו מניעיו של האדם שסירב לו.
מושג ההביטוס של פייר בורדייה מציע דרך להבין כיצד ניסיון חברתי מצטבר הופך לנטיות שנחוות כטבע שני. ההשוואה מסייעת להפריד בין מקור ההעדפה לבין האופן שבו מרגישים אותה. העובדה שטעם נלמד בחלקו אינה הופכת את החוויה למזויפת. באותו אופן, הכרה בהשפעה חברתית אינה מבטיחה שאדם יוכל לכוון את משיכתו בכוח הרצון.
איפה אפשר לחפש שינוי
יישום אפשרי של ההבחנה הוא לבחון אילו אפשרויות אפליקציה מציגה לפני שמתקבלת החלטה. ממשק המבקש לסנן אנשים לפי קטגוריה מראש מארגן מפגש אחרת מממשק המאפשר להיתקל באדם לפני שמחליטים אם הקטגוריה חשובה. גם בסיפור אהבה יש הבדל בין הצגת דמות בתפקיד משני לבין מתן מקום לנקודת המבט שלה, להומור שלה וליחסים שהיא בונה לאורך העלילה. הבחירות האלה משנות את מה שמתאפשר לראות ולהכיר.
בסיום המסה סריניוואסן מדגישה שתשוקה מסוגלת להפתיע אותנו. לפעמים אדם מושך אותנו אף שהוא שונה ממי שחשבנו שנרצה להכיר. האפשרות הזאת נותנת טעם לביקורת על סביבות שמצמצמות מראש את טווח המפגשים והדימויים. את מה שיתעורר במפגש עצמו אפשר לגלות רק כשהוא קורה.
